חמש וחצי בבוקר ועוד חמש וחצי דקות איחור.
נסיתי היום לכתוב לה היום אחרי כל כך הרבה זמן שחשבתי עלייה,
כל השירים הלא מובנים שהיא יכולה לכתוב לי,
כל המילים היפות שהיא יכולה ללחוש לי באוזן.
לפעמים אני באמת לא מאמין שהיא יכולה להיות יותר מזוייפת,
לפעמים המחשבות עלייה קורעות לי את הלב,
לא בגלל שאני מרגיש אלייה משהו ספציפית,
אני לא מכיר אותה,
אלא בגלל שלא צפו כאלה מחשבות בראש שלי כבר הרבה מאד זמן.

את מבינה,
את לא נהגת להגיד לי עד כמה שאת שמחה ועד כמה שאת מאושרת.
אולי בגלל שאף פעם לא היית.
אבל עכשיו שאני מוצא את עצמי נחשף לכאלה דברים,
הלב שלי לא יכול להחזיק את עצמו ונפתח.
אני זקוק שוב לחום.
כל העניין של לאהוב ולקבל אהבה,
כל החיוכים,
המבטים,
הפרפרים,
הנגיעות.
בעיקר כל התמימות שבהתחלה,
אני צריך את כל זה.

החלטתי לכתוב לה בסגנון מובן לא מובן אבל עדיין יפהפה,
התחלתי לחשוב על רעיונות,
שטתי ברחבי האינטרנט לשאוף רעיונות,
נברתי בעמקי מוחי לטיפה של מקוריות והשראה,
פתחתי מגירות זכרון והסרתי אבק מדפים ישנים.
כלום,
לא רעיון ולא שביב של רעיון.

זה כנראה מאד קשה לכתוב למשהי שלא קיימת.