אף פעם לא הבנתי איך האיש הזה, שהיה לוקח אותנו לאכול גלידה על
הים ולגן החיות ברמת גן ביום שבת בבוקר וצוחק ומחייך ומדגדג
חזק חזק, יכול לצעוק על אמא ולשבור את אוסף האגרטלים שלה
ולהרביץ לי כל כך חזק בערב שישי. כל אחד מהם עמד בצד אחר של
השולחן, ואני הייתי כל כך קטנה. בת 4 וחצי, רצתי מהר מהר,
מהשולחן למגירות הצהובות של המשרד, והוצאתי מהמגירה העליונה
עיפרון. טיפסתי על כיסא ומשם לשולחן, החזקתי את העיפרון בקצות
אצבעותיי והעמדתי אותו ביניהם. כל כך קטנה, כל כך טיפשה, צעקתי
להם "עכשיו יש פה מחסום ולאף אחד אסור לריב עם השני", והתחלתי
לשיר להם שיר שלמדתי בגן, משהו על שלום.


מיותר לציין, אני חושבת, שהוא לא שמע אותי...