אני מוקף הרים של ייאוש, אני פשוט בדיכאון ואני לא יודע איך
לצאת מזה.
אני מרגיש שלא משנה מה אני עושה זה אף פעם לא טוב מספיק,
לפעמים בשבילי, לפעמים בשביל אחרים. זה לא משנה, בתוצאה הסופית
- אני מרגיש חרא.
המחשבות הדכאוניות מתרוצצות בראשי בלי שליטה, משתלטות לי על
החיים ואני לא מסוגל להתנגד. אני רק רוצה שיעזבו אותי, שיצאו
לי מהראש אבל מרוב שאני חושב על איך לעשות את זה אני משיג רק
את התוצאה ההפוכה והמחשבות מתבססות ותופסות את מקומן בראשי. הן
שולטות בי, גורמות לי לעשות דברים רעים, הופכות אותי לאדם
סגור, שקט, אך יחד עם זאת נוירוטי עד מאד, מתקשה לתקשר עם
הסביבה, אין לי כוח לחשוב, אני פשוט רוצה לשקוע בתוך עצמי ולא
לצאת לעולם. המחשבות האלה הן כמו מפלצת שמוצצת ממני את כל
המחשבות השמחות, הורגת את האופטימיות ומשתקת את ההגיון שלי.
היא פשוט שולטת בי. הכל נראה כל כך קשה לקליטה, להבנה, אוזני
שומעות אך המוח לא מעכל את המידע. אני יודע איפה אני נמצא
בכלליות אבל האנשים סביבי רק תפאורה וקשה לי בעולם הזה שלי,
עולם זכוכית שרק אני קיים בו. עולם שקט, ללא רגשות. ברגע שרגש
כלשהו מנסה לחדור, אני נבהל, לא מבין, עייף מדי בשביל לקלוט.

אני מוצא את עצמי מתפרץ התפרצות זעם על אדם שאני אוהב על הדבר
הכי שטותי בעולם. אחרי שניה כשגל הטירוף חולף ואני מבין את
שעשיתי, אני מסתכל לו בעיניים כשהוא עומד מולי מבוהל לא מבין
מה כרגע קרה כאן ואני מרגיש את ההרגשה, היא מתקרבת... היא
מציפה אותי כמו גל ענק שמכסה אותי ואני מנסה לברוח אך לא מצליח
- אני מרגיש חרא עם עצמי עד כדי שנאה. אני שונא את מה שהפכתי
להיות, פעם לא הייתי כזה. אבל אף אחד לא מבין שזה לא אני, שזאת
המפלצת בראש שלי ששולטת בי. אבל אף אחד לא יודע ואני עייף מדי
בשביל להסביר. אני מסתכל בעוד הוא מתרחק, מדמיין את עצמי מושיט
את ידי אליו כדי להחזירו, כדי להסביר אך אין לי כוח לא להרים
את היד ובטח שלא לדבר. אני צופה בו מתרחק ושונא את עצמי.

יום אחד אני מקבל מכה בראש ומבין שאני לא יכול להמשיך ככה. אני
מחליט לקחת את עצמי בידיים ולשקם את עצמי. אני גאה בעצמי על
ההחלטה, היא לא קלה בכלל. אני מרגיש ניצוץ של אהבה לעצמי והנה
בלי שום הודעה מוקדמת, חיוך.

בוקר חדש,
איזה חרא של בוקר. השעה 6:10 ואני כבר אחרי ריצה מטורפת בבית
לסדר את הדברים כי השעון המעורר לא צלצל. מזל שאני כל כך
פרנואיד שאני מכוון שני שעונים מעוררים, לפחות אחד מהם בטוח
יצלצל. רק חבל שלא כוונתי את שניהם לאותה שעה. והנה בשעה
מוקדמת כל כך של הבוקר או מאוחרת של הלילה כי עדיין חושך בחוץ
והפנסים ברחוב מאירים באור הכתום המגעיל שלהם, אני מוצא את
עצמי חסר נשימה כשאני מגיע בריצה לתחנת הרכבת. אני חייב להתחיל
לעשות קצת ספורט אני חושב  לעצמי אך דוחק את המחשבות הצידה,
אין זמן. אני מפלס את הדרך לקופות הכרטיסים   ואני לא יודע אם
כבר מאוחר מדי או שעדיין יש סיכוי, אני מקווה. הבחורה הנחמדה
בחלון מעבירה את החוגר שלי ומושיטה לי אותו ואת הכרטיס לרכבת
דרך החריץ בחלון. אני חוטף את הכרטיס והחוגר ורץ, רואה את
הרכבת עוצרת והדלתות נפתחות. הספקתי! גופי מתמתח, האדרנלין
זורם ואני כל כך שמח. אה, החיים, זה הדברים הקטנים האלה שעושים
לי את זה. הם אולי נראים חסרי משמעות אבל הם מאד משמעותיים
עבורי. אני מעביר את הכרטיס במכונה, לוקח את הכרטיס ורץ לרכבת
העומדת ברציף אבל כשאני מרים את הרגל לעלות לרכבת, הדלת נסגרת
לי בפנים. אני לוחץ על הכפתור הקטן שבצד הדלת אך הרכבת רק עושה
קולות מפחידים ומתחילה לנסוע. אני עומד עדיין בהלם, קרוב מדי
למסילה, הרכבת נוסעת ופורעת את שערי. לא נותר לי אלא להסתובב,
לשבת על הספסל הריק בתחנה עליו ישבו אנשים לפני פחות מדקה
ולחכות שעה עד הרכבת הבאה.
השעה 6:11 ואני יושב לבד בתחנת הרכבת. מה אני לא עושה בסדר?
אני שואל את עצמי ופשוט לא מבין. אלה הדברים הקטנים האלה
שמדכאים אותי, שגורמים לי להרגיש אדם כל כך קטן בעולם כל כך
גדול. כל כך קל להגיד "אדם", כל כך קשה להסביר מה בדיוק זה
אומר.  
אני שוב שוקע ביאוש שלי, אני לא רוצה כבר כלום, רק לישון.
כשישנים אף אחד לא מצפה ממני לכלום ואני לא צריך להתמודד עם
העולם והכי חשוב, אני לא צריך להתמודד עם עצמי ועם הרגשות
שלי.

ברגע שאני מעז להוציא מילה על מזלי הרע, אנשים אומרים שאלה
שטויות ו"צרות של עשירים". יש אנשים שגוועים ברעב, שאין להם מה
ללבוש ולך יש את כל הנ"ל בשפע ואתה עוד מתלונן. גם אני אמרת
לעצמי את מילות הקסם האלה לא פעם אבל תכלס זה לא משפר ההרגשה
המגעילה שאני מרגיש בפנים. צרת רבים חצי נחמה אומרים לך - שקר
גס. זה לא מגיע אפילו לעשירית נחמה, מעולם לא ניחמה אותי
הידיעה שלאחרים רע יותר. להפך, זה רק מעציב אותי יותר. אני
נושם בכבדות, מקבל את הדין, כאילו שיש לי ברירה, ושוב בפעם
המיליון ואחד מגיע למסקנה המתבקשת שאני האדם הכי חסר מזל
בעולם.  

אני עייף מדי בשביל לחשוב אבל ערני מדי בשביל לישון.
שקט כל כך וסוף סוף אני מצליח לשמוע את הצליל המתוק של השקט.
אני לא רוצה לחשוב על כלום, אני רק רוצה לשכב מתחת לפוך שלי
ולראות תמונות רצות על מסך הטלוויזיה, מאכילות את מוחי
באינפורמציה מיותרת שוודאי תישכח עוד שניה.
זה נחמד, אתה לא משקיע כלום ועדיין מקבל משהו, לא בהרבה תחומים
בחיים אתה יכול להגיע למשוואה הזאת.
אני בבית ואין לי לאן ללכת אז אני ישן עד הצהרים ורואה
טלוויזיה עד השעות הקטנות של הלילה. אני משלים שעות שינה
והעייפות לאט לאט עוזבת אותי. אני כבר לא עייף 25 שעות ביממה
ופתאום יש לי חשק לעשות דברים, לצאת אל העולם אבל עדיין משהו
חסר.
אני לא מצליח להבין את עצמי. אני מנסה דרכים חדשות, צורות
חדשות, רגשות חדשים. אני עדיין סגור בתוך עצמי, מנסה להוציא
החוצה אבל קשה לי אז אני גורם לעצמי לדמם בתקווה שהרעל יצא עם
הדם ולרגע נראה שזה עוזר אבל לא באמת. ושוב אני נופל ונחבט
ברצפת הבטון הקרה שמחזירה אותי למציאות ממנה אני מנסה לברוח
ללא הצלחה.

אני מרגיש כמו תינוק אבוד בעולם הגדול שמנסה לעשות את הצעדים
הראשונים שלו אבל כל הזמן נכשל. אני מנסה - קם, מקבל מכה בראש,
נופל, מדמם קצת, בוכה הרבה, מרביץ באוויר, לרצפה, לעצמי. אני
מוצא את עצמי שוב  שוכב בשלולית דם על הרצפה הקרה ואני יודע
שאני חייב לקום. אז אני קם, בכוחותיי האחרונים אני מרים את
הגופה הפצועה והמדממת שלי ומתמוטט לתוך השלולית שלי. אני מלקק
קצת מהדם המתכתי, פוקח את עיני לעולם שמחוץ לשלולית והוא יפה,
אמיתי כל כך עד שאני מושיט יד וכמעט נוגע בו אבל לא ממש. אני
מתחזק מהדם וקם.
אני ניצב עירום לגמרי בשלולית הדם שלי, מסתכל סביב ומבין
ששלוות הנפש אותה אני מחפש כבר זמן רב היא מצרך נדיר בעולם הזה
ומאד יקר בשוק השחור של אלוהים.