באצבעות רועדות נלחץ המקש האחרון, הספרה האחרונה וצליל החיוג
הראשון נמתח מתוך השפופרת לאוזן, צורם ומתגרה.
השקט שעד לצליל השני נדמה כנצח, הנשימה נעצרת, ועדיין אין
תשובה.
מחכה, נושכת שפתיים, ועדיין, אין איש מרים את השפופרת בצד
השני, לעוד נשימה אחת או שתיים.

כשהרגש נכנס לתוך חיי היומיום, הדברים הפשוטים ביותר יכולים
להפוך להיות לא פשוטים בכלל.
דברים כמו לחייג מספר, כמו לחכות דקה או שתיים לתשובה, כמו
לנשום בזמן ששוקלים את המילים. דברים פשוטים כאלה נהיים עניין
גדול כשהרגש חודר לשכל הישר.

על מפית בד לבנה מונחת צלחת קרמיקה אדומה ועליה נר זיכרון,
דולק בקושי כנגד הכפור המנשב מהחלון. הוא היה קם לסגור אותו,
אם היה לו מה לסגור. אבל החלון מנופץ, כי הוא, בטיפשותו ובקלות
דעת בלתי נסלחת שכח לנעול את השער לפני שיצא. ההסברים והסליחות
לא יחזירו את מה שנלקח. הוא מגחך, אירוני, ששום דמעות ולחישות
מתחננות בחושך לא יהפכו מת לחי, נקודה, בלי התפלספויות.

כשהמציאות דופקת לך על הדלת, כבר לא אכפת לך מה כתבו אנשים
חכמים בספרים עבי דף. כשכל מה שאתה מאמין בו יורק לך בפרצוף,
אתה לא מאמין כבר בכלום.

כשצליל החיוג השישי מתחלף בצלילים קצרים ורצופים הנשימה הכבדה
מתחלפת באנחה ארוכה, אולי של ייאוש אולי של רווחה. היא מניחה
את השפופרת, תנסה שוב אחר כך. סוגרת את הרוכסן עד לצוואר וקמה
לסגור את החלונות בבית, נעשה ממש קר כשהשמש שוקעת.

כשקשה לך לנשום, רק אז אתה מעריך את הנשימה הבריאה.
כשאין לך חלון - רק אז אתה מבחין בחשיבותו.
כאלה אנחנו בטבענו.
כשאין- אנחנו שמים לב שקודם היה.
רק חלק קטנטן מאתנו מחליט לעצור,לבחון כל מה שיש, ולהודות על
כך. רק חלק זעיר מאלו שמחליטים, מצליחים להתמיד ולעשות.

תמיד אמרו לו שהוא יכול לדבר אליו, שהגוף הלך אבל הנשמה עדיין
חיה בתוכנו, מטיילת בין כל אוהביו-... חיוך מריר נמתח על
שפתיו. הוא לא יבכה, הוא חזק מכדי להיות רכרוכי שכזה, שיושב
לבד בחושך ומקנח דמעות. הוא יורק על כל המשפטים האלו, מת נשאר
מת, נקודה, בלי שום שיחות לנפש שנשארת ובלי שום הזדמנות נוספת
לפרידה, החיים הם לא סרט, נקודה.
"הכל תלוי במה שאתה מאמין, דבר נהיה אמיתי כשאתה מאמין בו",
הוא כבר שמע את המשפט יפה הנפש הזה, כן בטח, אז שרוטשילד יקום
לתחייה וייתן לאימא שלי קצת כסף, שהזמן יחזור מעט אחורה,
ובבקשה, בבקשה שאזכור לנעול את השער. החיוך המריר נמתח עוד
יותר, השפתיים רועדות. דבר נהיה אמיתי ברגע שאתה מאמין בו, הוא
יודע את זה, הוא חושב ככה גם, אבל כרגע הוא לא מאמין כבר
בכלום.
הרוח מתגברת, ופתאום הוא, הקשוח, הבלתי שביר, זה שאומר שנרות
זיכרון זה סתם סמל וסמלים זה שטויות, חש צורך עז לשמור את
הלהבה בוערת. אולי כדי לחסוך צער נוסף מאמו, שצריכה להיכנס בכל
רגע נתון, אולי כדי להראות לנשמה, אם היא באמת נשארה קרובה,
שאכפת לו, מאוד, אולי אפילו יותר מלכל אדם אחר.

כשאתה לא יודע כבר מה לעשות, בדרך כלל  אתה בוכה, כשאתה לא
יודע לבכות, אתה מאבד את השפיות.

היא שמה קומקום, מזמזמת לעצמה שיר עצוב, מה זו המועקה הבלתי
מובנת שהתיישבה לה בגרון? מה זו המלנכוליה הזו שממלאת את כל
כולה?
נו טוב, מזג אוויר חורפי תמיד גרם לה לתחושת הצטנפות ועצב
כלשהו, יעבור. מניחה יד על הבטן, בוחנת מכל הזוויות מול המראה,
מרימה מעט את החולצה, טופחת על גופה, מעווה את פרצופה הקטן
והיפה ונושכת שפתיים, לא מרוצה.
הקומקום רותח, למה הוא לא ענה?
כשהלגימה הראשונה מפשירה את שפתיה, והבדידות נראית לה כמו חור
ענק של חושך, שבולע הכל, היא מחליטה בפעם המי-יודע-כמה לקחת
כלב, או חתול.
כן, ועוד מעט היא תתקשר אליו שוב, יש זמן, יש זמן.

כשאין לנו זמן אנחנו מתחננים לעוד, וכשיש לנו אנחנו מורחים
אותו עד שנרצה להקיא. כשאנחנו חייבים שינוי - אין לנו כוח
לעשות אותו, והדבר היחיד שייתן לנו כוח, הוא השינוי עצמו.

בתנועה כבדה, אולי קצת מנסה להסתתר, הוא מניח ספר כבד באלכסון,
שיחסום את הרוח. הלהבה מתגברת, הוא מרגיש כלום גדול, כאילו
הלהבה שורפת ומלחכת את כל אלפי ההרגשות שהיו לו בבטן לפני מספר
לא רב של שעות או ימים.
הוא יושב בדממה, מחכה לאימא, או לרוטשילד. כבד לו, הכל כל כך
כבד. אפילו חיוכים מרירים כבר לא נמתחים על שפתיו הרועדות, אחת
לכמה זמן, מלווים בגיחוך עצוב.
הטלפון מצלצל, לא אכפת לו, שיצלצל, שלא יצלצל, שיגווע בחושך מי
שמתקשר בתזמון נורא כזה, למה הם לא לקחו את הטלפון? הבני-זונות
שמצאו שער פתוח, שייקחו כבר הכל, זה לא משנה.
החדר שקט לחלוטין, נשימותיו הקטועות נשמעות בין צלצול לצלצול,
וכל צליל נשמע כל כך צורם וחודרני.
הוא אומד את גודל הנזק- הוא גם ככה לא יכול להיות גדול מידי,
זה גם לא העניין. גנבים ילדים, בני זונות, ילדים עזובים בדיוק
כמוהו. באותו הרגע הוא נשבע שלא יגנוב אף פעם. זה לא הנזק, זה
הרעיון, זו עוד אשמה שתיסחב על כתפיו. הוא מכווץ עיניים, אני
לא אבכה, אני לא.
זה לא הנזק והאשמה כמו התחושה החשופה, התחושה שמישהו חדר לך
לתוך המקום הפרטי שלך. תחושת הפחד שאמא שלו תחוש, הניסיון
הנכשל להקים מקום שבו יחושו מעט ביטחון.
המחשבות והרגשות האינסופיות נדחקות על ידי מצפון עקשן ועל ידי
געגוע נדוש ולא במקום, אליה.
"טפו" הוא יורק מחוץ לחלון, "גועל-נפש", ממלמל, אני לא אבכה.
הכל נמחק על ידי כלום גדול ששב וממלא את כולו. ריקנות נוראית
שלא דמיין מחייו, ואיפה אמא?
עם יריקה נוספת הוא מצית סיגריה, אף פעם לא עישנו בבית, בהיכל
הקטן שלהם, גם בכלל תכנן להפסיק.
אבל ההיכל נפגע ובמילא החלון פתוח.

כשרע לנו, אנחנו הופכים את הדברים למוצדקים. לעשן כשהפסקנו, זה
לא משנה. עוד אחת, פחות אחת. חפיסות, לא סיגריות.

אחרי עוד שני ניסיונות להתקשר אליו ועוד שני ספלים של שתייה
חמה, מקלחת והחלטה שאין טעם לקחת כלב או חתול כי חבל שיהיה לבד
כל זמן שהיא בעבודה היא נכנסת למיטה, מתענית בגעגועים אליו,
שילך, המניאק, לא עונה לטלפונים.

כשאנחנו לא יודעים את כל התמונה תמיד נרגיש רע ונפרש לא נכון.
אסור לשפוט כשאין תמונה מלאה. אבל כולנו עושים את זה, וממילא
התמונה אף פעם לא מלאה באמת, אולי כשמתים.

הוא מסיים סיגריה שלישית, אמא שלו כבר לידו. רכונה על השולחן,
חיוורת ועייפה, הוא כבר התנצל אינספור פעמים, היא אמרה שזו לא
אשמתו, שהם היו יכולים לטפס וזו לא אשמתו שאנשים כאלה קיימים
בעולם, היא מבקשת סיגריה.
"אמא, את לא מעשנת". היא אומרת שגם הוא הפסיק וחזר. אחרי שלוש
שנים היא מציתה סיגריה, בבית. הוא מכבה את שלו, מרגיש עוד יותר
אשם. עוד סיגריה וחצי והיא הולכת לישון, הוא נשאר לעוד שתיים
והחפיסה נגמרת. לפני שהוא הולך לצאת מדעתו לחלוטין הוא הולך
לסדר את הספר. הנר מתכלה, הלהבה נאחזת בשאריות השעווה האחרונות
ונכבית. הוא לא יבכה.