[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ילדת הפרפר
/
אנטרטיקה

יש לו מין מבט חודר. מבט טורף ומכלה. מבט, שבשניות אחדות כובש
אותך ומקפיא במקום. כשהוא מסתכל עליי אני מרגישה שנתפסתי. גם
אם לא עשיתי שום דבר.
אני זוכרת קטע מטורף שהיה לנו לפני כמה שנים. אז עוד עבדתי
במכולת של חיים בשדרות יחזקאל. אותו יום חורפי של מקסימום 15
מעלות בחוץ. הוא נכנס לחנות והחל מרחרח מסתובב כאילו בציפייה
שהמוצרים הרצויים יפלו לו לתוך הידיים. במבט ראשון הוא נראה לי
מסקרן. אז הלכתי אליו והצעתי את שירותי:
"מחפש משהו מסוים?"
"תודה"
"תודה - כן או... תודה - לא?"
"לא"
המשכתי לעקוב אחרי הברנש המסתורי. משום מה לא רציתי להניח לו.
אולי כבר אז ידעתי. אחרי עשר דקות של שוטטות הוא הסתובב והרים
אליי את ראשו בפעם הראשונה:
"תודה גברת, אבל אני לא צריך שום עזרה!" אמר בכעס מאופק.
נרתעתי. חזרתי לעמדת הקופה, בה בינתיים הצטברו לא מעט לקוחות
חסרי-סבלנות. אני אוהבת לקרוא להם 'לקוחות יום שישי' כי הם
תמיד ממהרים וחסרי סבלנות, משום-מה. אחרי שהם התפזרו המשכתי
לשוטט איתו ממקומי בזווית העין. הוא נראה לחוץ יותר, חשדן
יותר. וכשהניח את קופסת העוגיות שבחן בחזרה למדף הלא-נכון,
שמתי לב שהוא התנפח קצת. קצת הרבה. וכל תזוזה שלו התלוותה ברעש
מעצבן של שקיות. יותר מזה, הברנש לא סתם התנפח. מתחת למעילו
בצבצו להן צורות משונות של אריזות וקופסאות. זהו זה, אמרתי
בלבי, אני הולכת להתמודד איתו.
"אדוני?" פניתי אליו. הוא לא הפנה אליי את מבטו ולא אמר מילה.
"סליחה, אדוני? אתה מוכן להחזיר בבקשה את כל המוצרים שהחבאת
מתחת למעיל?" אמרתי באומץ רב שאפילו לא ידעתי שיש לי.
הוא הסתובב אליי ונעץ בי את מבטו. פתאום הרגשתי אותו דוקר
אותי. לא מבחינה פיזית, אלא דרך העיניים. פתאום כאב לי החזה
ורציתי נורא לשבת. הוא הביט בי בלי תזוזה. עיניו קפאו ולא זעו.
הוא אפילו לא מצמץ.
נתקפתי בחילה והתיישבתי על הרצפה. אחרי מה שנראה כמו שינה
חטופה, התעוררתי במיון. אותו מקרה נותר חקוק בזיכרוני.
כשפקחתי את עיני, הרופא נעמד על יד מיטתי והסתכל עליי במבט
חשוד. תחילה הוא שאל את השאלות הרגילות של הרופאים
"מעשנת?"
"לא"
"אלכוהול?"
"לא ממש לא..."
"יש חבר? בעל?"
"לא.. למה? מה בעצם קרה לי? זה חמור?"
"קודם תסבירי לי מאיפה קיבלת את החתכים בבטן."
התכוונתי להגיד שאני לא חתוכה, אבל כשהיבטתי על בטני ראיתי
שהיא כמעט סגולה מרוב חתכים. אחרי שהסתכלתי הפצעים החלו לכאוב.
נראה לי שזה היה יותר פסיכולוגי.
האמת היא שלא היה לי מושג מה  קרה, אבל כדי לא להראות דבילית,
השתמשתי בכמה תירוצים, האשמתי את החתול הסיאמי שאין לי ולבסוף
גם שכנעתי אותו לאפשר לי ללכת הביתה.
כשבוע לאחר מכן, ראיינו אישה מבוגרת, כבת שישים או יותר, שטענה
בצורה די משוגעת איך אלמוני נעץ בה את עיניו והיא התעוררה על
הדשא באיזה פארק שכוח-אל עם חתכים ברגליים ובגב. כשהסתכלתי על
קלסתרונו במרקע, כוס המים נשמטה מידי - היה זה המשוטט שלי
מהמכולת.

המשך ממש בקרוב...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"ויאמר האלוקים
'ויהי חומוס'
ויהי חומוס.
ויאכל האלוקים
את החומוס והעם
אמר כי טוב."


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/5/04 20:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ילדת הפרפר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה