הפעם זה אמיתי מתמיד.
ישבנו בבית קפה, אני וחברות. מזווית העין יכולתי לראות אותך
מדסקס עם חבריך על הדברים הרגילים, מידי פעם משחרר חיוך קטן
לאוויר. כמה שהשתוקקתי לתפוס אותו.
הן הלכו ונשארתי יושבת לבדי ליד השולחן. ראיתי אותך מתקרב.
התקדמת לכיווני. שאלת אותי מה הזמנתי לאכול. "טוסט, לחם, סלט
וחלב". הצעת לחמם אותי. שפשפת את ידך בידי. מגע עורך היה כל כך
נעים. כמו געגוע.

ברגע הבא שאני זוכרת, הייתי בחדר לבן, מלא באורות בוהקים
ומסנוורים. מסילות פלסטיק, כאלה שבסופר מעבירים עליהן מצרכים,
היו בכל מקום. בני אדם על המסילות. כולם רצים עליהן במרוץ
למעלה. צריך לבחור אותן בקפידה מחשש שיורידו אותך בכיוון
ההפוך. ואני מתבלבלת. לא יודעת במה לבחור. רצה בין מסילה
למסילה. והם קוראים לי מלמעלה. מכוונים אותי לאן ללכת. "ימינה!
שמאלה!" אני שומעת אותם זועקים לעברי. יורים עלי מילים כמו
חצים מקשת. אני מביטה אליו במבט מתחנן לעזרה והוא רק עומד שם,
ומחייך.
והמהירות עולה. יותר מהר ויותר מהר. ואני לא עומדת בקצב.
רק עוד מסילה אחת.

אני שוב איתך. אתה מחבק אותי בזרועותיך. חובק אותי מן העולם.
אני מרגישה בטוחה, מרגישה שלך. אתה שואל אותי אם יש לי משהו
לאכול, משהו מתוק אתה רוצה, ומחטט בכיסיי הסווטש'רט הכחול
שלבשתי. שום דבר לא נמצא. "טוסט, לחם, סלט וחלב".
אתה ממשיך לחבק אותי. נהנה מהרגע. נהנינו מהרגע.
אני נשענת עליך ומתקפלת לתוכי. כמו עובר בבטן אמו. רק פה אני
מרגישה שייכת. רק איתך אני מרגישה שמישהו אוהב אותי, צריך
אותי.
אתה מחייך אליי את אותם החיוכים שלך. חושף שורות של שיניים
לבנות וישרות. מביט בי מבעד למשקפיך ומחייך.
שעירך השחור והחלק נופל על פניך ברכות כשאתה מדבר. מילים מילים
יוצאות מפיך כחוט דק, טוות את רישתן סביבי. כובלות אותי אליך
ברשת עדינה.
הפעם זה אמיתי מתמיד.