מה היינו עושים הם לא היו שם?
מה היינו עושים אם לא היה לנו עם מי לריב שהמצב קשה?
מה אם לא היה לנו אל מי לפנות?

חשבתם פעם כמה טוב שיש אח או אחים?
חשבתם כמה הייתם יכולים להיות אומללים אם הם לא היו שם?
תחשבו על זה...
מה אתם עושים שחבר/ה עזב אתכם ואתם לא יכולים להפסיק לבכות?
מה אתם עושים שקשה לכם בשיעורי הבית?
מה אתם עושים אחרי שאתם רבים עם ההורים? אל מי אתם הולכים
לדבר?
אל אף אחד אלה אם כן יש לכם אח שמוכן לדבר איתכם ולעזור
ולהקשיב לכם בשעת צרה או מצוקה...

כמו כן, תחשבו כמה ההורים השקיעו בזה שנבוא לעולם, תחשבו על
איך שאימא שלכם ושלי ושל כל אחד סבלה 9 חודשים מכאבים ובחילות,
ואיך אבא היה כבר עייף פיזית מלהסיע את אימא כל פעם שהייתה לה
הזעקת שווא לבית - חולים למחלקת יולדות, שבסוף מתברר להם שאלה
רק היו הצירים...
אבל מה?! הגענו לעולם, "טעמנו" את האוויר, מה עכשיו? אימא
צריכה להאכיל, ואבא צריך לעבוד כדי שנוכל לאכול, ואחרי זה...
אנחנו כבר גדולים, ואנחנו בכיתה א' וקפצנו מהר גם לט' שמתחילות
האהבות... ואל מי תלכו לבכות ואל מי תלכו לשפוך את הלב שהחברה
שלכם נפרד ממכם, ואפילו אין לו סיבה לכך, אל מי תלכו כאשר יש
לכם עבודת בית מבית-הספר ואתם לא מבינים, אבל אתם להראות
להורים שאין בעיות...
כי הרי אחרי הכל את הגיל שלנו הם עברו מזמן, והם לא באמת
זוכרים את ההרגשה של פרידה כי הם (לרוב) נשואים, והפרידה
האחרונה שלהם הייתה לפני 20 שנה לפחות, אז מה הם כבר יכולים
לזכור?!
אל מי תלכו עם השיעורי בית בערבית, שמתי שההורים שלכם היו בבית
ספר (שזה היה לפני 30 שנה או יותר) אבל הם לא למדו בכלל את
השפה הזאת?
אל מי תלכו אם לא אל האחים שלכם שהם עוברים את הדברים האלה
עכשיו... איתכם, אבל הם את הרוב כבר עברו לא מזמן, והם כן
זוכרים את ההרגשה של הפרידה והם כן זוכרים את השיעורי ערבית
ואת השפה המיותרת הזאת...

אבל מה הילדים שאין להם אחים עושים?
אל מי הם פונים בשעת צרה?
להם יש את אותם אחים כמו לכולנו,
רק שאצלם האח הזה הוא בנשמה, הוא בלב, וזה, יותר חשוב מאח
בדם...