אחרי ההתאבדות שכחתי לגמרי מכל העניין של מכתב ההתאבדות. לא
כתבתי כלום.
הלכתי לבחור בקבלה ושאלי אותו אם זה אפשרי לחזור לביקור קצר
ולהשאיר איזשהו משהו קטנטן מאחור, אולי אם אפשר לשלוח משהו
בדואר אוויר. "אין בעיה," הוא פה אליי בחיוך מעצבן, "רק תמלא
את ארבעת הטפסים האלה ואל תשכח לשמור על העותק הורוד."
הובילו אותי לחדר גדול, מין אולם לבן וחיוור מלא באלפי אנשים
ישובים לצד שולחנות עץ שממלאים טפסים כמו אלו שלי. מצאתי מושב
פנוי ופניתי לעבודה. לקח לי יותר משעה, לא כולל הפסקות שירותים
וחידודים של העיפרון, לסיים רק את הטופס הראשון.
בינתיים הספקתי להכיר את השכנים שלי לשולחן - משמאלי ישבה אישה
שסיפרה לי שהיא דווקא סגרה את כל העניינים שלה שם למטה, אבל
פתאום בעלהאלמנה החליט לו להתחתן חודשיים אחרי הלוויה, ולה זה
נראה קצת מוגזם, אז היא החליטה לבקר ולבדוק מה קרה שם. מימיני
היה רכון כלב פוינטר חמוד ששכח להיא איתו את העצם שקבר בגינה.
אני מניח שלכולם הייתה להם את הסיבה שלהם לחזור חזרה.
עד סוף היום הגעתי רק עד לאמצע הטופס השני.
למחרת, כשכבר התחלתי את הטופס השלישי, הופרענו באמצע הכתיבה
ואל האולם נכנס בחור ממושקף לבוש בחליפה חומה והודיע לכולם
שנעשו כמה שינויים ומעכשיו והלאה הטפסים ימולאו באופן קצת שונה
ממה שהיה נהוג עד עכשיו "אז בבקשה שכולם יעמדו בתור ליד חלון
מס' 7 כדי לקבל את הטפסים החדשים, ועמכם הסליחה."
הרגשתי כאילו מתתי והגעתי לאיזה סיפור קפקאי כתוב רע.
וזה היה הקש ששבר את גב הגמל, או לפחות את סף הסבלנות שלי.
בפרץ מנהיגות ותעוזה הנחתי את העיפרון וקמתי ממקומי כדי לעמוד
על השולחן. "עד מתי נסבול את היחס הזה?" צעקתי כמו שתמיד רציתי
לצעוק באסיפות התלמידים ואחר כך בהפגנות סטודנטים ובועד
העובדים, רק שאף פעם לא צעקתי כך. עד לאותו רגע. "נכון, אנחנו
לא חיים, אבל גם לנו יש זכויות! אנחנו לא צריכים לסבול יחס
שכזה!"
כמעט כולם סביבי קמו ומחאו כפיים - האישה, הכלב (שגם נבח),
ועוד מאות אנשים שהרגישו שלא סיימו את החיים שלהם על הצד הטוב
ביותר.
הבחור בחליפה החומה נותר בפה פעור ולא ידע מה לומר. זה היה
יכול להיות הרגע הטוב בחיי, לולא חיי לא הסתיימו. הצעקות גברו
וגברו והיה נדמה כי זוהי תחילתה של מהפכה.
אבל גם זה נגמר עוד לפני שזה התחיל.
הדלת לאולם נפתחה ופתאום הכל החריש. אל החדר נכנסו שני ילדים
קטנים, בן ובת שנראו כמו אחים תאומים וגם לבשו חליפה תואמת. הם
פצו שניהם את פיהם בבת אחת ודיברו יחד סימולטנית:
"באנו לקראתכם. היינו נחמדים. נתנו לכם את ההדמנות לחזור חזרה
ולעשות את כל אותם דברים שלא הספקתם לעשות כשעוד הייתם בחיים.
אבל אתם התלוננתם. לא ידעתם להעריך את מה שקיבלתם. לכן, מעתה
והלאה לא תינתן יותר האפשרות לחזור."
הם הסתובבו כאילו היו גוף אחד ונטשו את האולם. כעת כל העיניים
היו נשואות אליי, והפעם לא ראיתי בהם הערצה. הם היו יותר מבטים
של שנאה, כעס וזעם. ואז התחילו ההאשמות. כולם צעקו עליי
והאשימו אותי על מה שקרה, למה לא יכולתי לשתוק, למה גררתי אותם
לזה, למה הענשתי אותם.
לא היה לי זמן או אפשרות להגן על עצמי. הם התחילו ליצור מעגלים
סביבם שהחלו לסגור עליי. הרגשתי כל כך רע שברגע של ספונטניות
ובלי מחשבה מראש, נטלתי את העיפרון מהשולחן ונעצתי אותו
בליבי.
בדרך לרצפה נזכרתי בפרט הפעוט ששוב שכחתי להשאיר מכתב התאבדות.