תקתוק שעון, הוא צועק עלי, הוא משפיל אותי, הוא אומר לי שאני
כלומניקית, שאני סתם בסה"כ עוד גוף פיזי בעולם ללא משמעות אשר
מתנודד לו בקצב הרוח... הרוח מניעה את גופי, אני כבר לא
עצמאית...
היא אשר נכנסת אל רוחי ויוצאת בכוחות עצמה...

הזמן עובר, עוברים ימים ולילות, אני רק עלה, עלה על עץ אשר העץ
הוא מרכיב קטן מיער בעל עצים רבים...
כשכל אחד מהעלים על העצים רוצים להשמיע קולם, אך לשווא...

תקתוק שעון...
אנחנו מחזיקים ידיים, כעת אנו שני עלים אשר רוצים להשמיע קולנו
בעולם, יחד יש לנו סיכוי רב יותר שישמעו אותנו...
המשכנו להחזיק ידיים, אך תקתוק השעון הפריד לנו בחיבור הנפשי
המדהים שהתרחש בינינו, חיבור באמצעות כף היד, אצבע בין אצבע
כאילו כל אחת תלוייה בשנייה, של האחר...
חדרתי לך לנשמה באותן השניות...

תקתוק שעון...
עזבת... השארת אותי עלה אחד, על עץ אחד, בתוך יער אשר מכיל
מיני עצים...

רציתי להשמיע קולי, צעקתי בקול... אך לשווא...
תקתוק שעון...

ויתרתי...

שתקתי...

נשרתי...