בתוך ראשי ישנה מכונה, ומיליוני מחשבות כל יום היא מחדשת
וממציאה. המכונה הזו לא כל כך משומנת, כבר עשרים ושבע שנה
שמחשבות היא מייצרת והמחשבות מתעופפות לאופק, כמו נץ המפליג
לאור. והמחשבות האלה מתרבות, משתנות ומהירות כמו מהירות הקול,
והדמיון הוא משתולל ומתערטל ומוסיף ומתפתח ואין גבולות ואין מי
שיבקר ויפקח, וההיגיון כבר מזמן לא נמצא, לפני כמה שנים הוא
פשוט ממני יצא, כנראה רצה לבלות או רצה חופש, פשוט ליהנות.
אבל העניין הוא שאני מרגישה שדברים יצאו משליטה והמחשבות הן
בשבי, כלואות מאחורי סורג וצפוף שם עם הזיכרון הקצר וגם
הארוך-טווח.
אין מספיק מקום לכול במוח: לחוויות, לזיכרונות, להתאים הכול
לכולם, להתחשב ולרצות את העולם עד בלי די. בנוסף, חשיבה
מתמטית, אינטליגנציה ריגשית, קורטוב של נימוס ואהבה רוחנית.
נהיה במוח קצת מחניק.
הכול כל כך עמוס שם וגדוש והמחשבות הן שבויות בתוך כלוב,
והכלוב הזה הוא המוח שכל כך מגביל, כי מה לעשות - יש נהלים,
מדיניות וחוקים ולפעמים צריך להקשיב ולעשות מה שאחרים חושבים
ואומרים.
והרצון הוא להיות בכאוס מוחלט והרצון הוא להיות שונה מהשאר.
שבי של מחשבות, והנה נפתחו הדלתות והשערים והנה הן יוצאות
לחופשי.