[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שרי גמליאל
/
יומן מסע

אתה לא קולט את המספר עד שאתה עומד בחדר עם כל הנעליים,
שבע מאות אלף זוגות נעלים יתומות.
4 טורים של תאי סורגים עם ערמות של נעלים, בדרכי החוצה נתקלתי
בנעל אחת הייתה פעם אדומה, הייתה פעם של תינוקת...
אתה לא מעכל את הכמות עד שאתה עומד במה שנשאר מטרבלינקה עם
שבעה עשר אלף האבנים הפרוסות לכל עבר שאין שום מקום במתחם שאתה
יכול לעמוד ולראות את כולן יחד.
אנשים אומרים 6 מליון אתה אומר, "וואו זה הרבה..." אבל אין לך
מושג.
באמת שאין לך מושג...



עמדתי מול הר העפר במאידנק, כל כך רציתי לבכות, להתפרק אבל לא
יכולתי.
הדמעות נחסמו, נפסקו בפתאומיות, כל העצב נחנק בפנים מרוב ההלם
למראה של שבע טון עפר אדם מוטל בערימה...
בתאי הגזים והמשרפות בכיתי את הנשמה שלי החוצה
כל כך רציתי לברוח משם, לרוץ החוצה, אבל פתאום לא היה לי אויר,
לא יכולתי לנשום, רציתי לצאת אבל הרגלים שלי קפאו, לא הניחו לי
לזוז.
הקירות המתקלפים מכוסים כתמים כחולים ירקרקים שיצר הגז.
הרגשתי קטנה וחסרת אונים בחדר הרצח הקטן.
רעדתי ולא מקור.

אוושויץ בירקנאו הרוס, מפורק אבל עודנו עומד, בטרבלינקה לא
נשאר כלום פרט למצבות, אבל מאידנק נראה כאילו אתמול ננטש.
מפחיד כמה הכל נראה טרי, שמור, עדין אפשר לחוש בריח באוויר
בחדר הנעליים ובקרמטוריומים.



המדריך שלנו אמר דבר חכם שבלעדיו הייתי במצב אבוד היום.
הוא אמר: "אם באתם לפה כדי להבין זה המקום להפסיק לנסות",
הוא כל כך צדק.
שמעתי אלפי סיפורים ואפילו לא שמעתי חצי...
המעט שכן זכיתי לשמוע השאיר אותי בהלם שכנראה לא ייפתר לעולם.
אין שום אנושיות במה שקרה שם.
"חשוב לי שתבינו שהמעשים של הנאצים לא נעשו מסדיסטיות אלא מתוך
הגיון, קר וחולני אומנם אבל הגיון שלהם".
עוד משפט שהוא אמר.
עברתי תלאות וגיהינום עד שקיבלתי את המשפט הזה והבנתי אותו.
זה לא סדיזם זה נאציזם וזה הרבה יותר גרוע...
חשוב לי לציין שלקבל ולהבין אין משמעותו להסכים!



כולם דיברו כל הזמן על "בום" מיוחל- ההלם הגדול בו כל אחד נשבר
נפשית.
אני לא חוויתי את זה ככה, בכל מקום קיבלתי הלם חדש, התפרצות
רגשות, שבירה חדשה.
זה התחיל בקברי האחים של שמונה מאות הילדים שם פשוט קרסתי
לרצפה, הרגשתי כאילו הרגלים שלי לא יכולות להחזיק אותי יותר.
אני לא יכולה בכנות להגיד שנגמר הבכי...
ההתפרצות הכי קשה שלי הייתה דווקא אחרי טרבלינקה, ממש ביומים
האחרונים של המסע כשכל העצב שהכלתי בפנים כבר הצטבר ואיים
לפרוץ החוצה, כשעלינו לאוטובוס חברה שאלה אותי, "מה קורה
איתך?"
לא ידעתי מה לענות לה כי אני בעצמי לא ידעתי את התשובה וזה
הפחיד אותי יותר מהכל.

אני לא מתמודדת עם דברים שאני לא מבינה, שמפחידים אותי.
אני רגילה לברוח, לעזוב את הדברים כמו שהם מבלי להתעמק.
זו הסיבה העיקרית למה המסע היה קשה לי כל כך ועכשיו יש לי אומץ
להודות בזה...
המסע אילץ אותי להתמודד.
כבר לא יכולתי להכניס מאוזן אחת ולהוציא מהשניה, זה כאן מולי
ואני רואה את זה ואני נוגעת בזה ואני חייבת להתמודד עם הזוועה
שנעשתה פה, כבר אין לי לאן לברוח...



באחד הימים נסענו לבקר חסידי אומות עולם.
זוג מבוגר ומקסים.
יכולתי לראות על הפנים של האישה, כשהיא סיפרה לנו את הסיפור
שלה שהיא קורנת ושמחה והכי חשוב גאה!
הזוג הזה הציל 9 יהודים והם החביאו אותם בחווה שלהם והם שומרים
איתם על קשר עד היום.
זה היה מפגש מאוד מרגש!
בשמי ובשם כל המשלחת אני מודה להם.
היה חשוב לי להעלות את זה פה כי לאנשים יש נטייה לשכוח את
חסידי אומות העולם ולספר רק על הזוועות, אני רציתי להנציח גם
את החיים.



המסע הזה הוא אחת החוויות הכי מדהימות שעברתי בחיים וזה יישאר
איתי ועם שאר חברי המשלחת שלי לתמיד.
פחדתי שזה ישנה אותי אבל היה ברור לי שזה יקרה.
עכשיו אני שמחה להגיד שכן, שינה אותי, אבל לא באופן שאחרים
יוכלו להבחין בו אלא באופן אישי פרטי ותפיסתי שלי.

בשדה התעופה בפולין לא רצינו לחזור, הקשר שנוצר שם בין כולנו
היה כל כך מיוחד שלא רצינו לחזור לשגרה, גם לא כל כך ידענו
איך. התרגלתי לראות את כולם כל יום כל היום וידעתי שזה ישתנה
ברגע שכל אחד יחזור לחיים שלו.

הנחיתה הייתה רגע מיוחד, מצד אחד הגעגועים לפולין מצד שני אני
בבית... ואחרי מסע כזה "there is no place like home"
ברגע שגלגלי המטוס נגעו בכביש כמובן מטוס של ישראלים כולם מחאו
כפיים- רגע מיוחד שיחרט לעד.
כשהמטוס כבר נעצר והתחילו לרדת אנשים נשארתי לשבת עם חברה,
מנסות למשוך את הרגע עוד קצת.
"את יודעת מה הכי מפחיד אותי?" אמרתי לה.
"מה?"
"שלא יתנו לנו לספר, להוציא הכל החוצה... אחרת מה שווה כל המסע
הזה?"
היא הנהנה ושתקה.


ניצולי השואה הולכים ונגמרים נשארים אנחנו והסיפורים.


אני רוצה להודות לכל חברי המשלחת שלי:

לרונה - השותפה שלי, שסבלה אותי 24 שעות ביממה (תמיד יהיו לנו
את בוב בובה והדיסקים), לליז - על השיחות, על הצחוקים ועל רגעי
האי שפיות שאיכשהו תמיד יצאתי הפסיכית בהם, לשני- על הצחוקים
המטורפים והמילים שעודדו אותי ברגעים קשים (וכמובן על הצרחות
והשריטות בהמראות והנחיתות), לעידן - שתמיד היה שם בשבילי,
למעיין - על העידוד התמיכה והיותך את, לרביד - שחיבק אינסוף
ברגעים הקשים וגם בטובים וכמובן על המסאז'ים בלילה, לגיא - על
הכתף וההומור, להדר- שבדרכו שלו תמיד מצליח לגרום לי לחייך,
לאור - על התמיכה וההומור, למיק י - על העידוד, לעומר .ו.-
בלעדיך לא הייתי קמה בבוקר וכמובן על החיבוקים ברגעים קשים,
לעומר .ס.- ששעשע את כולנו, ליסמין- על היותך שם בשבילי
כשהייתי צריכה, לאפרת- שהלכה איתי יד ביד והקשיבה לי, להילה,
לסימה- על הזיכרון המקסים, למאשה - שהצחיקה אותי עד דמעות,
לרומן - ששימש מטרה יפה לבידור, לליאור הבת- שאוהבת אותי (ואני
כמובן אותה), ליאור הבן - שלימד אותי רוסית, לנטלי - שתמיד
חיבקה אותי ברגע הכי מתאים, לבן, לעדיאל, לשני .ו. - שהנעימה
את זממנו עם הקול שלה וכמובן הבדיחות, לקרן, לסיוון- על התמיכה
והחיוך, לורד- על העידוד, לאורי, לתום, לסהר - על הקידוש ביום
שישי והבדיחות עם ג'יקוב ולדנה - על התמיכה.

תודה לכולכם על הכל: התמיכה, הכתף, ההומור, על הצחוק, על הבכי,
על השתיקה, החיבוק והפרגון.
תודה שהפכתם את המסע שלי לבלתי נשכח - כל אחד מכם.
תודה למדריך ג'יקוב התותח, תודה למשה השב"כניק החמוד, תודה
למורות אימהות שלנו קלימי ועינת - אין מספיק מילים כדי לתאר
כמה אתן מדהימות.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מישהו כאן בסבבו
יכול לכתוב לי
סלוגן ככה אסלי
עם נשמה מערבת
מזרח עירק, ככה
עם סמבוסק?


-עירקי אסלי


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/5/04 22:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שרי גמליאל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה