[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זה כמו ללכת על אוויר, יש לי זרמים חסרי מגע בכפות הרגליים,
ואני לא מצליחה להיזכר בתנועה הזו, שנקראת הליכה. מבחוץ אני
בטח נראית מוזר, אני מנסה להתרכז - הצעדים שלי קטנים מידי,
האגן לא משתף פעולה, הרגליים לא יודעות מתי להתרומם ומתי לנחות
שוב על המדרכה. אני הולכת ליפול. איש זקן עובר לידי ומסתכל
עלי, על זה שאני הולכת מוזר. אני מנסה טקטיקה אחרת, מרימה את
העניים מהמדרכה לשמיים, שבימים האחרונים חסרי צבע ואדישים.
מסתכלת סביבי, על האנשים שמסתובבים בחולצות קצרות, אבל לא חם.
קיץ, לא קיץ. ימין. שמאל. משהו מוזר לי ברגליים. אולי יש לי
מחלה ולא ידעתי. רק שלא יקרה לי משהו מוזר, כמו שכמעט ידעתי
שיקרה לי. רק שלא אתעלף כאן באמצע הרחוב.
עוצמת עניים.

חלמתי שאני צועדת ברחוב, בדיוק כמו עכשיו, והרגליים מתבלבלות
לי. אני מתיישבת על המדרכה כדי לסדר את הנעלים, ואני יודעת שזה
לא קשור. זה משהו ברגליים. משהו מוזר לי ברגליים, אני צריכה רק
לשבת קצת ולחשוב איך מתגברים על זה. ואז מגיע רכב ודורס אותי.

כל החלום שכבתי מתחת לרכב סובארו כחול ולא הצלחתי לקום. אף אחד
לא שמע אותי צועקת.

אני ממשיכה ללכת בזהירות, המחשבות מבלבלות לי את הקצב. מה אם
זה היה חלום נבואי? אולי אפול לכביש, בכביש, מהכביש, ואדרס.
אלו הרגעים האחרונים שלי הולכת, ואני לא מצליחה להשתחרר
מהתחושה שכבר עכשיו, עוד לפני שזה קרה, אני לא מצליחה להרגיש
את הרגליים. דורכת על המדרכה בקצות האצבעות, מתבלבלת כל כמה
צעדים והברכיים רועדות לי. זה לא באמת, אני סתם מעופפת היום.
אין כזה דבר חלום נבואי, הכול בסדר עם הרגליים שלי, דברים
מוזרים לא קורים באמת. עוברת ליד גן ציבורי ומנסה להסיח את
עצמי מעצמי, שלוש ילדות עם קוקו ארוך עומדות על גדר אבן
וצוחקות. אם היו לי שלוש ילדות לא הייתי יודעת איך לקרוא להן.
אני מנסה לחשוב על שמות, ובנתיים עוצרת ברמזור. סוף סוף אפשר
להפסיק ללכת. עוצמת עניים.

פוקחת עניים בחדר לבן, שקט.
עוצמת עניים באמצע הרחוב, ופוקחת אותן שוב.
חדר לבן מכוסה בצפצופים של משהו. זה לא היה חלום, אני זוכרת
שהלכתי, זוכרת את הדרך, זוכרת איך הייתי צועדת במהירות ובגו
זקוף את כל הדרך הארוכה לתיכון, לחברות, לחדר כושר. עם אוזניות
בפול רעש, וגשם מטפטף. מסתכלת בדרך על בתים יפים, מדמיינת את
עצמי בתוכם, מעצבת לכל אחד סלון אחר. אני זוכרת איך ידעתי שיום
אחד אני אני אוכל להפסיק ללכת ולהגיע לאן שהוא, אחר.

לא כאן.
לא כאן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אל תכתוב סלוגן
אחרי שאתה אוכל
פירות!






אמא אדמה, מנסה
ללמד את בן זונה
דרך ארץ, הילכות
ונימוסים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/5/04 21:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורלייל שימרד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה