זו הטיפה השישית שנוקשת על חלוני.

תמיד אהבתי לספור. כבר כשהייתי קטן, אני זוכר איך הייתי חוזר
כל יום מהגן עם זר חדש של פרחים, מסדר אותם בזוגות על המיטה
שלי, וסופר. שניים, ארבעה, שישה, שמונה, עשרה, שניים עשרה
פרחים.

זו הטיפה השלוש עשרה שנוקשת על חלוני.

בתיכון לא היו לי הרבה חברים, אבל גם מנודה לא הייתי. הייתי
סתם אחד, שם, ברקע. בין המוני התלמידים האחרים. הצטיינתי
במיוחד במתמטיקה, חמש יחידות.
רציתי להיות רופא. לרפא אנשים, להחיות אנשים, לעזור. הייתי
בטוח שאתקבל לפקולטה לרפואה אחרי הצבא.
חמש יחידות מתמטיקה, חמש בפיסיקה, חמש באנגלית, שלוש בלשון,
תשע עשרה יחידות סך הכל. השאר עוד פתוח...

זו הטיפה העשרים שנוקשת על חלוני.

את רוני הכרתי בצבא, שירתנו שנינו בחיל האוויר. בחורה פשוטה.
עיניים ירוקות, שיער חום גלי, פה קטן.
היינו יושבים בלילות הקרים ומתכננים את החיים שלנו. כשהיא
הייתה נרדמת הייתי בוהה בה שעות... שעה אחר שעה...
עשרים וארבע שעות ביממה חלקנו יחד.

זו הטיפה העשרים וחמש שנוקשת על חלוני.

אני יושב פה בחדר הקר ובוהה בחלון. רק עכשיו חזרתי מההזכרה
שלה. חמש שנים לרצח. הנחתי עשרים פרחים על הקבר הנשכח של רוני.
עשרים פרחים מסודרים בזוגות.
אני חושב שאני מרגיש את ארבעים וחמישה הכדורים שלקחתי מתחילים
להשפיע...

זו הטיפה האחרונה שנוקשת על חלוני.