תבל קראו לה. כולם תמיד אמרו לה שיש לה שם מיוחד. טוב, כי היא
גם היתה ילדה מיוחדת...
היו לה עיניים גדולות, זוהרות,ירוקות ירוקות. אפשר היה פשוט
לשקוע בהן. היא תמיד העדיפה חום דבש. היה לה שיער גלי ארוך, לא
תמיד מסתדר, אבל היא למדה לחיות עם זה. היתה לה גזרה נאה, היא
לא היתה מסובכת בדיאטות למיניהן, היא פשוט למדה לחיות גם עם
זה. היו לה פשוט חיים כמעט מושלמים (כי אין כזה דבר - מושלם).
תבל היתה קמה יום יום בבוקר, תלמידת תיכון פשוטה שחיה מידי
בוקר עם חרדות של "שוב פספסתי ת'הסעה!" היא רק היתה נכנסת לשער
וכבר מחייכת, למה?! אפ'חד לא יודע. היא היתה מוקפת בהמון
ילדים, בחברים, בחברות, תמיד היה לה מה לעשות בהפסקות ועם מי
להסתובב.
היא היתה ילדה מאוד פתוחה לאנשים, חברותית והיה לה כזה לב. לב
גדול ורחב שהכיל בתוכו אהבה להרבה מאוד אנשים, היא הרגישה שגם
הרבה אנשים אוהבים אותה. שנאתה היתה לריב והיא תמיד הסתדרה עם
כולם.
היא אהבה מאוד לחייך, והכי הכי אהבה - אנשים שמחייכים אליה!
חיוכים אמיתיים כאלו, מכל הלב. אפשר לומר שהיה לה כיף לבוא כל
יום לבית-ספר, היא אהבה להיות מוקפת בכולם, היא אחת שצריכה
המון תשומת לב, תמידית. וגם אחרי בית-הספר היו לה המון עיסוקים
- היא עבדה, למדה, בלתה בחוגים ועם משפחה, חברות, חברים ונהנתה
מכל רגע!

הגיע הלילה. הזמן היחיד במשל כל היום בו היתה תבל עם עצמה. רק
עם עצמה. מבודדת מלימודים, מעבודה, מחברות, ממשפחה... רק היא.
לבד. היתה לתבל מיטה שהיא כ"כ אהבה, מיטה ישנה אבל אין נוחה
ממנה. כל היום היא חכתה לרגע שבו היא תוכל לצנוח על המיטה
להכנס לתוך הפוך עם הכרית שהיא אוהבת מאז שהיא קטנה ואחרי כל
ההתרוצציות, העיסוקים והבילויים לנוח קצת, לחשוב, להיות עם
עצמה, לבד.
בלילה נכנסה תבל למיטה וחשבה. היא חשבה על כל האנשים איתם היתה
ואיתם בילתה במשך כל היום.  היא חשבה מי באמת מכל האנשים הרבים
האלו הוא חבר אמיתי שלה? מי באמת מהאנשים הרבים האלו ידאג
לשלומה כשתחלה? מי מהאנשים האלו אוהב אותה, באמת?
לפתע עברה בתבל תחושה מוזרה כזו, תחושה שלא עברה בה במשך כל
היום. תבל הרגישה לפתע חסרת ביטחון, לא אהובה, חיה בעולם
מזויף, אינטרסנטי. זה הגעיל אותה. אין דבר שהיא יותר שונאת
משקרים וצביעות. היא הבטיחה לעצמה עוד מזמן שבחיים לא תגיע
למצב שבו תהיה כזו, זה בניגוד לעקרונותיה.
העיניים הגדולות הירוקות שלה התחילו לזהור עוד יותר ממה שהן
ונהיו שקופות, לאט לאט החלו דמעות קטנות ומלוחות לזלוג מעיניה,
תבל שונאת לבכות, במיוחד ליד אנשים אבל באותו הרגע היא לא חשבה
שהיא יכולה לעשות משהו כדי לעצור את זה... הן פשוט ירדו,
וירדו...
עצב כבד השתלט עליה, על הילדה הכ"כ מתוקה וחייכנית, היא שמה את
הכרית חזק על הראש, רצתה לא לחשוב יותר על כלום, להתנתק.

היא שמעה איזה זמזום מהרדיו (שמופעל בקביעות על גלגל"צ) -

She's so lucky, she's a star"
"...But she cry, cry, cries in her lonely heart thinking

היא מכניסה את הראש עמוק יותר לתוך הסדין והדמעות יורדות והחנק
בגרון עולה. מה יש לה?! מה קרה לה?!

בריטני ממשיכה לשיר
If there's nothing missing in my life"
"?Then why do these tears come at night

אף אחד לא יודע, אולי גם היא לא. תמיד אמרו לה שהיא אחת שצריכה
אקשן בחיים, שהיא מחפשת בעיות כדי שיהיה לה מה לפתור, אולי זה
באמת מה שהיא עושה?! לא ידוע. הדבר היחיד שידוע הוא שהילדה
שיכולה למלא כינרת חדשה בדמעות שהזילה צריכה להחליף מצעים,
כולם ספוגים אבל היא יודעת וכולם יודעים שכשהיא תיכנס מחר לשער
בית-הספר היא תשוב להיות ילדה חמודה וחייכנית אבל לא מתוך
צביעות מסוימת, אלא כי היא באמת מרגישה ככה שיש לה למה לחייך,
והיא תהיה מוקפת תמיד בהמון חברים שאותה אוהבים, חיה חיים
נוחים ומושלמים (כי אין דבר כזה - מושלם) והיא תהנה מכל רגע!

עד הלילה...