הוא היה רק איש. איש קטן שאוהב לקפוץ. רק לקפוץ. מאז שהיה קטן
הוא אהב לקפוץ, האיש הקטן, אבל אף פעם לא הרשו לו. "זה מסוכן"
הם אמרו. "אפשר להפצע" הם הסבירו. וככה במשך שנים הילד, שאהב
לקפוץ, לא קפץ.
הוא כבר לא ילד, והוא עדיין רוצה לקפוץ. רק לקפוץ. "אבל זה לא
תרבותי" אמרה אשתו של האיש הקטן. "מה יגידו השכנים?" הסבירה.
והוא המשיך לגור איתה, ולא קפץ. מאהבה.
היא כבר לא אשתו, והוא עדיין חולם לקפוץ. רק לקפוץ. כל החברים
שלו כבר אינם, ואין לו את מי לאהוב כדי לא לקפוץ. אז הוא קפץ.
קפץ,
קפץ,
קפץ
והתרסק. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.