"אחלה של מסיבה" שלי התקרבה אליו בצעדי ריקוד.
"כן, הא?" הוא ענה, מנסה להיפטר ממנה. הקרצייה הזאת דבוקה לו
לתחת כבר מתחילת החטיבה, ועדיין משוכנעת שהוא חולה עליה.
שטויות.
"מה קורה אח שלי?" יד כבדה נחה על כתפו, כשנמרוד התקרב, מדדה
אחריה.
"הכל טוב. איך הולך?" הוא שאל, והצביע על שלי, שהסתובבה לרגע
צד השני.
"לא משהו" נמרוד הניד בראשו לשלילה. "תגיד יש איזה משהו שעוד
לא שתית פה?!" הוא שאל בתמיהה, מבטו סוקר את שאריות הבירה
שבכוס של עידן.
"אין, לא משפיע על כלום, כאילו ערבבו את זה עם מים" הוא העווה
את פניו בגועל, והברמן שמאחוריו הביט בו בהשתאות.
"תן, תן עוד קצת וודקה, אם נשאר לך" הוא צחקק.
"טוב. אבל אתה משלם אחרי הכוס הזאת, שיהיה לך ברור."
"כן, מה אתה לחוץ..."
הברמן הניד בראשו, ומילא לו עוד כוס של וודקה.
"הי מה קורה?" רוני נחתה על הכיסא שלידו. היא הייתה לבושה ממש
מגעיל היום, לדעתו.
"פייי... אתה מסריח מאלכוהול.." רוני העוותה את פניה, וסתמה את
אפה.
הברמן הטיח את כוס הוודקה הרביעית של עידן על הבר. "לבריאות
שיהיה לך"
"לחיים" אמר עידן. "מה איתך את, לא שותה כלום?"
הוא לא ציפה שהיא תענה לו בחיוב, ממש לא.
היא הייתה החננה הכי חננה שהוא פגש, כמו שהוא אמר למאור
שלשום.
כל החיים שלה בלימודים, מקלונה, ובלי ציצי.
ובכל זאת, היא הייתה הידידה הכי טובה שלו.
"לא בא לי." הוא ידע שהיא משקרת, לפי טון הדיבור שלה. תמיד היה
לה את הקטע המסריח הזה של להיות זאתי שלא שותה. "האחראית"...
זיוני שכל.
"קדימה נו מ'כפת לך..." הוא ניסה לשחק אותה מתעניין.
"סתום נו" היא אמרה "מה עם גל?" היא שאלה. הוא קיווה שהיא לא
תעלה את הנושא הזה דווקא עכשיו, שהוא כל כך נהנה, ומרגיש גבר
עם כל האלכוהול הזה...
"כלום, מה יש איתה?" ניסה להתחמק. "כל היום רוקדת עם עידו הזה,
סתם קוף."
"ואני מניחה שיש לך יותר מה להציע, הא?" היא קרצה.
"אה?"
"לא משנה. תראה, אולי כדאי שתחזור לרקוד. חוצמזה אני רואה שהיא
לא הבת היחידה באיזור, נכון?"
"כל הכוסיות כבר מתחרמנות על איזה ספסל עם מישהו. שבוע
הבא..."
גל הייתה הילדה הכי יפה בכיתה שלו. ומבחינתו, זה אומר, בלי שום
ספק שהיא שלו.
הוא היה חבר שלה בכיתה ו', הוא זוכר, הוא קנה לה שרשרת כזאת...
של חצי לב...
הם היו בכיתה ט', ט'3 לייתר דיוק. זה היה ממש מוזר. הם היו
חבורה ממש ממש מגובשת, והוא היה המנהיג של כולם.
אבל בשכבה אף אחד לא ידע איך קוראים לו.
ככה זה היה, מוזר ככל שזה יישמע.
הם היו כיתה מגובשת נורא, אבל בשכבה לא אהבו אותם, כי הם היו
נורא שקועים בתוך עצמם. עידן היה ה"כלי" שבחבורה. ככה לפחות
הוא ראה את זה.
גל לא הייתה כל כך בחבורה שלהם. היא הייתה יותר קשורה לשכבה,
ולא הייתה יוצאת אתם לעיתים קרובות.
כל הבנים בשכבה אמרו שהיא כוסית נורא, אבל חבר לא היה לה.
"נו בוא כבר, יאללה..." רוני דחקה בו.
"לכי לכי, אני תכף בא." ניסה לנער אותה ממנו.
היא עשתה לו פרצוף,. הלוותה ממנו שני שקלים למיץ, והלכה.
"הי ממצב?" אור התיישבה לידו על הבר, ושובל הבושם שלה אחריה.
"הכל מצויין" הוא ענה, שמח שהיא באה. איתה לא פאדיחות להיות.
אחת הכוסיות, את האמת. הוא ניסה איתה פעם משהו, והיא לא כל כך
אהבה את רעיון. אבל הם ידידם טובים, אחרי הכל.
"לא שותה כלום היום?" הוא שאל.
"בטח שכן... תביא לי קצת וודקה..." היא פנתה לברמן.
"הוא משלם עלייך?" הברמן שאל בחשדנות.
"לא אני לבד"
הוא הביא לה את הכוס, והאורות המהבהבים של המועדון השתקפו בה.
הוא בהה בהם.
"תקנה לך אחת משלך..."
"מה?!" הוא לא שמע בגלל המוזיקה.
"תקנ.. עזוב לא משנה"
"בא לך ללכת לרקוד קצת?"
"כן למה לא"
השניים קמו והידסו אל הרחבה, לא כל כך בחשק.
נדמה היה לו שהוודקה עולה לו לראש, סוף סוף.
הראש שלה התפוצץ, היא לא שתתה הרבה, אבל הווליום הגבוה הזה עשה
לה לא טוב.
גם הוא הרגיש הרבה פחות טוב כשהוא הפנה את מבטו וגילה את גל
רוקדת עם העידו הזה.
הם נראו באמצע אקט מיני, עם כל התנועות האלה.
הוא נורא רצה להיות במקום עידו, אבל נראה היה שהוא לא רצה
לוותר כל כך.
הוא ואור התחילו לרקוד, ועוד כמה הצטרפו.
איזה אחד עבר ליד אור ונגע לה בתחת.
זה עיצבן אותו נורא, אבל אותה יותר. היא הפסיקה לרקוד בבת אחת,
והתחילה ללכת אחריו כמעט עד היציאה מהמועדון. עידן היה די
מעורפל אבל ממה שהוא ראה היא צעקה עליו משהו, והוא ניסה לגעת
זה עוד פעם.
הוא הפנה משם את מבטו, וחזר להתרכז באיך שהוא נראה.
נמרוד בא מאחוריו, וסימן לו לבוא הצידה.
לא היה לו כוח.
הוא בכל זאת בא.
הם הלכו לשירותים לדבר.
נמרוד נעמד להשתין ןסיפר לו משהו על שלי בזמן שעידן סידר מחדש
את השיער, ובחן את החצ'קון שצמח לו.
פתאום הוא הרגיש סחרחורת איומה.
הוא רץ ונעמד ליד איזושהי אסלה. נמרוד מיהר אחריו.
הוא נעמד בדיוק מעליה.
חיכה.
הקיא.
החטיא.
הוא קרס על הרצפה המטונפת, מכוסה בדלי סיגריות.
"אתה בסדר, אחי?" שאל נמרוד, לא יותר מידי בדאגה.
בזמן האחרון נמרוד לא שפוט שלו כמו שהיה בעבר. הוא התחיל לתפוס
תחת.
עידן לא באמת האמין שהוא יכול, עם המשקל העודף וכל זה.
זה עצבן אותו עוד יותר. הוא קם, יצא מהשירותים וחזר לרחבה, מצא
שם איזה אחת והתחיל לרקוד איתה. הוא לא זכר מי היא כמה דקות
אחרי שהם יצאו מהמועדון, בערך בארבע וחצי.
כל החבורה יצאה. כולם כמעט לא היו בהכרה מלאה במעשיהם. הם פתחו
את דלתות המועדון, וצינת הבוקר פיכחה אותם לרגע. אבל רק
לשנייה.
התפוצץ לו הראש. זאת הייתה חרא מסיבה. הוא הלך מחובק עם אור,
נדמה לו. ואולי עוד מישהי.
שוב הוא היה חייב להקיא.
הוא עשה את לה ליד איזו מכונית חונה.
בזווית עינו הוא ראה את יובל הולך בזיגזגים לעבר מכונית חונה
ומנסה לפתוח אותה.
כולם צחקו, וגררו אותו משם.
רוני האיצה בו שיבוא כבר.
מה היא רוצה???
הוא שירך את רגליו לעברה, ומעד לשנייה.
היא עשתה פרצוף והמשיכה ללכת.
"עכשיו אני זאתי שצריכה למצוא לכם מונית, כי אתם לא מסוגלים
לעמוד ליד הכביש בלי להידרס." רטנה.
שתסתום.
שלוש מוניות הגיעו, אחרי חצי שעה. רוני צלצלה להזמין.
לא היה לה כוח לרוץ אחריהם יותר לכביש, ולא לנסות למנוע מהם
להתרסק לתוך שלוליות הקיא של עצמם.
הוא עצמו היה חפון בחזה של מור, מנמנם.
היא לחשה לו שיקום.
הוא קם באי חשק, והלך בזיגזג לעבר המונית הממתינה.
רוני כבר הייתה בפנים, ונראתה מהורהרת.
הוא התיישב וכמעט סגר את הדלת, אבל מישהו אמר לו לא.
הוא הפנה את פניו לעבר הקול, ומלפניו הסתובב אליו נהג עם שיער
שחור וחולצה מכופתרת לא עד הסוף. היה לו גורמט זהב שנשא בגאווה
את השם "משה".
השפתיים שלו נעו.
כנראה שהוא אמר משהו.
"לא מכניס אותו. שיצא."
"מה הוא אמר?" שאל עידן.
"הוא רוצה שתצא" לחשה לו רוני.
"אהה." הוא המשיך לשבת במונית.
"צא כבר!" מישהו צעק.
"די נו למה שלא יישאר?" שאלה מור בקול צורם.
"ככה הוא יקיא לי פה על הריפוד חדש!"
מורן, במושב הקדמי קרצה למור, בעודה פורמת חלק מהריפוד
המתפורר.
"אין, מה יקיא, הקיא כבר את הנשמה" מלמלה רוני.
"יאללה נו אין לי את כל היום!!!"
"אני ישלם לך על ריפוד חדש אם הוא מקיא, עשינו עסק?" רוני לקחה
יוזמה.
הוא חשב קצת, ואז אמר
"יופי רק תזכרי את זה", והתניע.
עידן חייך אליה בתודה, היה נדמה לו שהוא יודע על מה.
איזה משהו התחיל לחדור לתודעה שלו... משהו על מוניות, ועל איזה
משה.
הוא נרדם, סרוח על הכתף של מור.
הוא התעורר כאשר רוני צעקה עליו.
הוא ניסה לקום, נתקל בתקרה ונפל.
מורן צחקה.
"לכי יא בת זונה יא משופמת מה את.." הוא לא ידע מה היה לו
להגיד.
"די נו חלאס...!" רוני שנאה את הקטעים האלה של לשלוף את כולם
מהמונית בסוף הבילויים שלהם.
הוא יצא מהמונית בהליכה מוזרה.
הוא נעמד ליד הרמזור שבפתח לשכונה שלהם.
משהו אדום ריצד מול עיניו.
מגניב.
הוא רצה הביתה.
הוא שם רגל על הכביש.
הוא התחיל ללכת.
הוא עף שלוש מטרים באוויר ונחת על הראש.
זה כאב, והיו צרחות לידו.
אחרי זה היה רק הרבה הרבה שחור מסביבו, ושקט.
שקט.
הא פקח שוב את עיניו. החדר המזעזע ריקד לנגד עיניו, ושלי
התבוננה בו.
"אני... אני הייתי בתרדמת, אולי?"
שלי הנהנה בראשה.
מבחינתו זה היה כאילו הוא הגלדיאטור, והיא הקיסר שמפנה את
אצבעו כלפי מטה.
הוא התפלל שכל זה חלום.
לא יכול להיות... זה פשוט..
זה פשוט לא הגיוני שהוא הפסיד שנה ושישה חודשים מהחיים שלו על
שינה מזדיינת..!!!
הוא התבונן סביבו.
כל כך רצה לשבור משהו, לעשות משהו רע...
לידו היה מגש.
הייתה שם כוס.
היו עליה סימנים של אודם.
הוא זיהה את טביעת שפתיה של אמו על הכוס.
הוא אחז בה חזק.
הוא לא ידע מה הוא עושה, אבל דבר אחד היה לו ברור:
אם תשבור את הדבר הזה, אתה תרגיש טוב יותר.
הרבה יותר.
הוא הרים את הכוס.
הוא הוריד את ידו למטה בעוצמה, עד שהיא נתקעה במשהו. ביד שאחזה
בה, חזקה ומוצקה.
יד של נערה.
של שלי.
זה לא עזר, בכל אופן.
הכוס נפלה והתנפצה על הרצפה הקול נפץ מחריד.
נדמה היה לו שזה היה הרעש האחרון ששמע לפני ששקע בתרדמת.
הוא צדק.
ידו הייתה תלויה רפויה, באין אונים, על ידה של שלי.
היא התבוננה בו.
כבר לא מבוהלת.
היא בחנה אותו.
את העיניים שלו.
הוא לא הבין מה היא רואה שם.
היא הבינה.
והיא לא הייתה צריכה יותר מזה.
"אני רוצה שתספרי לי הכל" הוא נשכב על המיטה, עדיין מחובר
לאינפוזיה, והיא ישבה על כיסא ליד.
המנורות שבתקרה השתקפו בחתיכות הזכוכית שהיו מוטלות על הרצפה.
הייתה לו תחושה חזקה של דז'ה וו.
זה לא עניין אותו יותר מידי.
"מה זאת אומרת הכל...?" היא שאלה, מהוססת.
"כל מה שקרה. מה עם כולם. איפה הם עכשיו..." פתאום הוא קלט כמה
מוזר זה. הם פשוט חיו כמעט שנתיים בלעדיו. זה היה מזעזע. הוא
חשב על כולם... על מור, מורן, או רוני... הוא פשוט לא היה אתם
כל הזמן הזה.
"הכל.. הם היו? הם באו לבקר אותי?"
"כן"
"אז למה הם לא פה עכשיו?"
"..." היא השפילה את מבטה.
"נו? למה הם לא כאן?!?!?!?"
"תירגע, תהיה יותר..." היא לא הספיקה לסיים את המשפט הזה.
"לא רוצה! אני רוצה לדעת! מה קרה להם?! למה הם לא פה?! למה לא
איכפת להם ממני?!?!?"
"איכפת להם כל מה שאני מנסה להגיד זה ש..."
"שלא איכפת להם! שהם שמים עלי זין, ושזה לא משנה להם אם אני
אמות!"
היא הרכינה את ראשה, ושתקה.
"מה?! מה את שותקת?! תגידי כבר!"
דמעה שקופה זלגה על לחייה, ואחריה עוד כמה, מתוות שביל מנצנץ
על פניה.
"די נו..."
"די מה?"
"אל תבכי.."
"אני לא בוכה."
הוא חייך אליה.
"בסדר. אני אספר לך הכל. רק תשתוק בזמן שאני עושה את זה."
"טוב"
הוא נשכב על המיטה.
"אוקיי... נמרוד..."
"מה איתו?"
"תקשיב ואז תדע. בקיצור.. הוא... בוא נגיד קצת התקדם מאיפה
שהוא היה קודם."
"באמת?"
"כן. הוא נהיה מאוד... איך להסביר את זה.."
"יפה? חכם?"
"פופולארי."
הוא שתק. דווקא נמרוד... מכולם.. איזה סרט...
"והוא... הוא יש לו חברה?"
"כן. כאילו, היא זרקה אותו לא מזמן..."
הוא נשם לרווחה.
"דניאל."
ליבו צנח.
דניאל הייתה אחת הילדות הכי כוסיות שהוא הכיר. היא הייתה החלום
הרטוב של כל השכבה, בערך. הוא לא האמין שהיא ונמרוד בכלל דיברו
איי פעם.
"טוב..."
"ואור, מה איתה?"
"היא עדיין כמו שהיא הייתה..." שלי חייכה אליו.
"ומורן ומור?" שאל בחשש.
"ככה ככה... חברות של קרן..."
"מה?!"
"כן... שמועות שמור מעשנת סמים" אמרה, וכשראתה את הבעת פניו
המבוהלת, הוסיפה "אבל רק שמועות, לא משהו רציני..."
"שמועות הא?"
"כן."
"תגידי לי את עוד בקשר איתן?"
"עם מור כן... מורן לא כל כך."
דווקא מור? תהה.
"והי, רגע, רוני עדיין חורשת הא?"
הבעת פניה של שלי השתנתה.
"לא. לא כל כך..."
"...??"
"אתה זוכר את סתיו, נכון?"
"זוכר בטח זוכר." מי לא יזכור? מלכת השכבה, בלי שום ערעור.
"נו אז מה איתה???"
"הן החברות הכי טובות עכשיו."
"מההה??!?!?"
"לזה לא ציפית, הא?" היא חייכה בסיפוק, וכשראתה את פיו הפעור,
שינתה את הבעת פניה.
נכון. לזה הוא לא ציפה.
"..והיא גם מעשנת, הילדה. אבל באמת, רציני. לידינו היא מעשנת.
וכל הזמן. אין לי מושג מה, אבל זה לא נרגילה ואני לא בטוחה
שאלה סתם סיגריות..."
הוא היה צריך לעצור את דפיקות הלב שלו.
הוא לא הצליח.
"אה, והיא גם שנה עם עידו." עידו. זה מה שהיה חסר לו עכשיו.
ושוב הראש צונח על הכרית, והמבט מזוגג, מכוון לתקרה, אבל לא
באמת רואה אותה.
כמה שאנשים יכולים להשתנות.
בשנה וחצי.
וואו. שלי והוא ישבו יחד על המיטה בשתיקה, עשר דקות תמימות.
מדי פעם היא פתחה את פיה, כאילו מנסה להגיד משהו, ושוב סגרה
אותו.
לא עניין אותו מה היא רצתה או רוצה להגיד.
שתעוף מפה, הקרצייה.
היא לא עפה.
"תגידי מה עם גל?" הוא שאל פתאום.
"סתם... ככה..."
"מזתומרת סתם ככה?"
"לא יודעת... לא כזאת כמו שהייתה פעם..."
"כן?" ליבו החסיר פעימה. רק השם שלה עשה לו טוב.
"כן. היא עכשיו כזה לא כל כך איכפת לה מה אנשים אומרים
עליה.."
"מה הכוונה?"
"התחילה להתלבש מוזר..."
"פרחה?" ליבו צנח בקרבו.
"לא... ממש לא."
"אז מה כן?"
"אתה יודע, סיקסטיז כאלה..."
"אה, כאילו פיס, נו משוחרר היפי כזה?"
"כן."
"...והיא... יש לה חבר?"
"נראה לי שלא."
פתאום הוא הרגיש כזה שחרור, כשהוא דיבר עליה.
היפית, מגניב.
הוא הסתכל על עצמו.
הוא היה לבוש בפיג'מה ירוקה וגסה של בית-חולים, עם כל מיני
סמלים לא ברורים. הוא דמיין את עצמו לבוש כמו אלה, כמו אלה
שהיא בטח אוהבת.
זה נראה לו די טוב בדמיון.
הוא חייך לעצמו, והרגיש הרבה יותר טוב.
"היא באה לבקר אותי?"
"כן, בהתחלה... כולם היו פה בהתחלה..."
הוא הרכין את ראשו.
"את האמת, היא הייתה פה לפני יומיים, רצתה להגיד לך שלום..."
"מה פתאום היא באה להגיד שלום...? אני הולך לאיזשהו מקום?"
שלי חייכה.
"לא אתה, היא..."
"מה? לאן?!"
"אההה... למשלחת לארה"ב, פרוייקט מנהיגים צעירים..."
משלחת. זה הכל.
"אז מתי היא חוזרת?"
"בעוד שנה.. היא נשארת שם ל..."
"מה?!"
"היא נשארת קצת..."
"לא!"
"אממ... כן..."
"מתי היא טסה? השבוע?"
"היום"
"בעוד כמה זמן?"
שלי העיפה מבט בשעון על הקיר.
"בעוד שעה."
"את... כאילו..."
"אני?"
"את..."
"כן?"
"שלי, תעשי לי טובה?"
"תלוי"
הם ישבו שם, והוא מביט בעיניה, במבט מתחנן.
"בבקשה. אני חייב"
"אני לא יודעת.."
פניה התכרכמו למראה פניו.
הילד שהיא כל כך אהבה מכיתה ז', מבקש ממנה לעזור לו להשיג
מישהי.
"בבקשה... אני חייב...!"
"ואם ייתפסו אותנו?"
"הם לא!"
"מאיפה לך?"
"ככה, אני פשוט יודע את זה..."
המבט עשה את שלו, והיא נכנעה.
היא, וגם הוא, לא האמינו שהם הולכים לעשות את זה, ולא האמינו
שיצליחו.
זה היה מטורף, חסר סיכוי...
קודם כל צריך לצאת מהבית חולים, ואחרי זה עוד להגיע בזמן...
ואז היא בטח לא תסכים...
והוא לא יראה אותה יותר.
"טוב תנסה לקום..."
"אני אצליח, אל תדאגי..."
"ומה אם תצטרך כיסא גלגלים?"
"אני לא אצטרך..."
"טוב בינתיים אתה עדיין לא עומד..."
"חכי שנייה נו..."
הוא דרך על רגל אחת. היא עקצצה. הרצפה הייתה קרה. מתי בפעם
האחרונה הוא עשה את זה? עמד על הרגליים, קם מהמיטה...?
מזמן. לפני שנה וחצי בערך.
הרגל השנייה, והוא קצת מתנדנד, אבל מתייצב.
יש לו סחרחורת איומה, והוא מתחיל לראות שחור.
"אסור לך ליפול... אסור..." הוא שמע קול מוזר לוחש לא.
"אם תיפול... גל תיסע לתמיד..." הוא המשיך.
עידן קם על שתי רגליו, והעולם ריקד לרגע, ואז חזר להיות יציב.
"אתה תצליח?" שלי שאלה אותו.
"כן... בטח.." הוא בכלל לא היה בטוח שהוא יצליח לצאת מהחדר
המזדיין הזה.
"טוב, אז כדאי שנתחיל ללכת?"
"כן. כדאי."
הוא נשען עליה, והיא תמכה בו כמה שגופה השברירי היה יכול.
הם דידו החוצה מהחדר, לתוך פרוזדור ארוך וצר, מלא בריח של
תרופות ואנשים חולים.
אנשים בחלוקים לבנים התהלכו בשקט עם צילומי רנטגן ביד.
המסדרון היה שקט, ורק כמה מבקרים דיברו בלחש באיזה פינה שם.
הם התחילו ללכת, כשאיש עטוף תחבושות התגלגל על כיסא גלגלים
לעברם, בעזרתו של אח ממושקף עם הבעה מוזרה.
האח עצר לרגע, ובהה בהם, משתאה.
עידן חשב שיכול להיות שהוא מזהה אותו, אז הוא התאמץ להיראות
כמה שפחות נשען על שלי, וכמה שיותר מדבר אתה בערנות.
הלך לו טוב דווקא, כי האח עם החלוק הלבן התחיל לגלגל את כיסא
הגלגלים רחוק משם, ולא פנה להביט אחורה.
מישהו נתקל בו, והוא נפל.
"אוי, סליחה.. אני ממש מצטערת..."
מעליו הופיעו פנים יפים של נערה עם שיער שחור חלק, והיא הדיפה
ריח טוב.
היא הייתה מוכרת לו מאיזשהו מקום.
כנראה שגם הוא היה מוכר לה.
היא התבוננה בו ארוכות, ואז צייצה "אני ממש מצטערת", פלטה עוד
"סליחה", ונפנתה לענייניה, שולחת מבט מודאג לאחור.
הם המשיכו ללכת.
הפנים המבוהלות הציקו לו.
הוא ידע שהוא מכיר אותה מאיפשהו, והוא ידע ששלי לא.
הם נכנסו למעלית, וירדו כמה קומות, יחד עם אח שגלגל אלונקה
שעליה הייתה שכובה אישה מבוגרת מחוברת לאינפוזיה.
הפנים שלה היו מקומטים ועצובים, והוא חש שהעצב שלה ממלא גם
אותו.
הם יצאו מהמעלית לפני האישה והאח.
הוא היה מאוד עצוב פתאום.
הם הגיעו ללובי מוזר כזה, הרבה אנשים מודאגים, מזכירות עצבניות
ואחיות בחצאיות חושפניות.
אף אחד לא הסתכל עליו או על שלי, שתמכה בו עד ליציאה לריאה
ירוקה ומטופחת.
הוא התיישב לרגע על הדשא, וניסה להיזכר מתי בפעם האחרונה הריח
ריח כל כך טוב שהגיע ממרבד דשא.
הוא לא נזכר.
הריח הכי טוב שזכר היה הריח של הנערה הזאת שהפילה אותו,
ושפתאום ידע מאיפה הוא מכיר אותה.
"שלי, הילדה הזאת, שנתקענו בה...?"
"כן?"
"יש מצב שאתה רקדתי במסיבה של ליאת?"
"כן"
הוא חייך לעצמו, והרגיש גבר.
ההרגשה הטובה נעלמה, כאשר הביט על עצמו, עם הפיג'מה של בית
החולים, נראה כמו ליצן, מכוער כזה, שיערו סתור ופניו חיוורים.
השיער שלו ארך...
שלי מלמלה משהו על זה שבאו לספר אותו, והיא אמרה להם שהוא אוהב
ככה.
הוא לא אוהב ככה.
שטויות.
הוא הרגיש ממש רע עם התסרוקת הזאת.
אבל הוא הפסיק לחשוב על זה כששלי פתחה את פיה.
"אולי נוותר?"
"לא. מתי הם אמרו לך שהמונית תגיע?"
"עכשיו, בעצם."
"טוב, בואי נלך לכביש."
"בוא, אני אעזור לך לקום."
"אני לא צריך עזרה" הוא זרק לה, והיא נאלמה.
הוא התיישר, והתחיל ללכת, מועד קלות.
זוג זקנים על ספסל הסתכל עליו, והוא הרגיש אשם במשהו.
נראה היה לו שהוא יודע במה.
צביטה קטנה של אשמה התגנבה ללבו בנוגע למשפחתו שעכשיו הוא נוטש
מבלי להודיע, אך הוא ניער את ראשו, והמחשבה התפוגגה כלא
הייתה.
הם נעצרו ליד מונית.
שלי פתחה את הדלת, ודחסה אותו פנימה.
"שלום"
"אהל..."
הנהג הביט אחורה דרך המראה, והשתתק.
עידן הביט בו, וראה נצנוץ של גורמט.
"מה זה, מוציאה אותו ככה מבית חולים?"
"כן" ענתה שלי בשוויון נפש.
הוא הסתובב אחורה, ולמרבה הפתעתו של עידן, הוא גילה את הרשום
על הגורמט.
משה.
גורמט זהב, שכתוב עליו משה.
הוא התבונן במושב הקדמי, שליד הנהג.
היה חור קטן בריפוד, אותו חור שקרעה מורן לפני שנה ושישה
חודשים.
פלאשבק היסטרי תפס אותו לא מוכן, והוא תפס בראשו, ופלט אנחה,
מנסה לסלק מראשו את המבט הצוחק של מורן, ואת ידיה פורמות את
הבד הגס הזה.
"לבן גוריון"
"אני לא לוקח אותו. יקיא לי פה, על הריפוד החדש."
מה זה ריפוד חדש... אפילו אז הוא התפורר.
משה התבונן מאחוריו, מבוהל, וניכר היה שהוא מזהה את עידן.
"אבל..."
"עזבי לא משנה. בן גוריון אמרת?"
הם יצאו מהמונית, ורוח קרירה קידמה את פניהם, מבלגנת את שיערה
של שלי בזמן ששילמה למשה.
שדה התעופה לא השתנה בהרבה, ציין לעצמו עידן.
הייתה שם תנועה ערה, הרבה נשים וגברים בחליפות עסקים, פנים
מרירות של סבלים קשי יום הביטו אליו, משתאות.
"מעניין איך זה נראה," חשב לעצמו. "נער בן ארבע עשרה וחצי,
רגע, לא, חמש עשרה וחצי," תיקן את עצמו במרירות, "עומד כאן
באמצע שדה תעופה עם פיג'מה של בית חולים."
המבטים נשארו ממוקדים בו, אבל לא היה איכפת לו.
"נלך?" שאלה שלי, כאשר משה התניע משם.
"כן, נלך..." הוא השיב.
והם התחילו ללכת, הליכה איטית ומייגעת, כל צעד כואב יותר
מקודמו, משהו ברגל כואב לו שם... אולי מהתאונה?
הוא נתמך בשלי, נשען עליה, ולראשונה בחייו, זה לא היה בשביל
לקבל משהו בתמורה.
הפעם הוא באמת לא היה מסוגל להמשיך בלעדיה.
"טרמינל שלוש, היא אמרה... אבל איפה זה?" מלמלה שלי.
"צריכים עזרה?" נשמעה קריאה מסבל שעמד על מנוף, מתקן משהו
באיזה מתקן שם.
"כן, איפה זה טרמינל שלוש? איך מגיעים?"
הסבל התבונן בפיג'מה שלו, כנראה חוכך בדעתו אם לענות לזוג
משוגעים כזה, אבל מהר מאוד יצאה תשובה מפיו.
הם הלכו לפי ההוראות שלו, והגיעו לטרמינל שלוש.
הדלתות נפתחו, ורצפה מבריקה וממורקת נפרשה לפניהם.
הם נכנסו פנימה, מבולבלים.
הוא ראה ששלי לא בדיוק יודעת מה לעשות.
אנשים התחילו להצביע עליהם בגלוי, ותאומים בני שלוש רצו ונעמדו
מולם, לוטשים עיניים אליו.
אמם רצה אחריהם באין אונים.
"לא, תחזרו לכאן!!!" היא רצה, והם ברחו משם, והיא אחריהם.
פקידות הקבלה בהו בהם במבט מזוגג.
לעזאזל, למה הוא יצא מהבית חולים עם הפיג'מה המסריחה הזאת???
לרגע חשב, ואז נחרד לגלות שזה הדבר היחיד שהוא לובש.
רק המחשבה העבירה בו צמרמורת, והוא הרגיש כל כך חשוף עד שהתחיל
לרוץ לעבר אולם היציאה לגשר המטוס.
"חכה!" שלי צעקה.
הוא לא יכל לחכות, המחשבה על עצמו, ערום כמעט, משוטט שם לא
הרפתה ממוחו.
היא הושיבה אותו ותקעה בו מבט זועם.
"חכה כאן."
הוא שילב ידיים, מנסה לחמם את עצמו.
כמה צעירים שנראו כאילו הם נוסעים להודו הביטו בו במבט צוחק.
הוא הבין שהוא נראה כמו מישהו שברח משלוותא, עם הפיג'מה
המגוחכת ועם הריצה הפתאומית שתקע לפני כמה שניות.
לא היה לו כוח לזה.
שיצחקו.
שלי חזרה.
"חייבים למהר"
"מה את אומרת..."
"לא, קום כבר נו" היא משכה אותו לעמידה, והמשיכה "הטיסה שלה
עוד מעט יוצאת, הם עכשיו עולים למטוס."
"מה???"
"מה ששמעת. חייבים למצוא דרך להגיע לשם."
"מה עושים???"
שלי הפנתה את מבטה, התבוננה לרגע בזכוכית הנקייה שהשקיפה על
שטח ההמראה.
"בואי!" הוא תפס בידה, ובכוחות שחשב שאיבד משך אותה, רץ ומועד,
לעבר היציאה משם, לעברה של גל.
"חכה, מה אתה עושה?!?!?!" היא צרחה בתסכול.
"הוא לא השיב, הוא פשוט רץ, כל אולם ההמתנה הסתכל, הוא ידע שגם
אלה ההודים האלה מסתכלים עליו עכשיו ובטח בוכים מצחוק, אבל
בפעם הראשונה בחיים שלו לא היה איכפת לו מה אנשים חושבים.
שלי הקשתה עליו, ניסתה להושיב אותו, אבל הוא היה חזק ממנה,
והוא גרר אותה.
הוא יצא אל המסלול, ורעש נורא של מנועים קיבל את פניו.
שלי ניסתה עוד לעצור בעדו, להכביד עליו, אך לבסוף, כמו דבק בה
הדיבוק שלו, החלה גם היא לרוץ, משיגה אותו ועוברת אותו, מובילה
וגוררת אותו.
והם רצו כך, לא מודעים לשני עובדי הביטחון המבודרים שרצו
אחריהם, הם גם לא ידעו על הפקודה שקיבלו כל המטוסים לא להמריא,
כי שני ילדים משוגעים רצים על המסלול, והם גם לא ידעו לאן הם
רצים.
"מטוס, תחפשי מטוס" אילו הייתה יכולה הייתה שלי צוחקת עכשיו כל
כך, הרי הם בשדה תעופה, ויש שם כל כך הרבה מטוסים, אבל היא לא
שמה לב אפילו לטיפשותו של עידן, היא פשוט המשיכה לרוץ כמו
משוגעת, והיא ידעה שתסתבך בצרות כשאמה תשמע על זה, אבל היא
דחקה את המחשבה הזו לפינה מאוד חשוכה בראש, ושכחה מזה לגמרי.
בינתיים הוא רץ, מתכנן מה להגיד לה, נופל מידי פעם, מחליק, לא
שם לב לאן, רק להגיע כבר, לראות אותה כבר...
שלי נעצרה פתאום, והוא לא הבין למה.
הוא התבונן משמאלו, וראה מטוס, וגם מימינו יש, מה פתאום היא
עוצרת?
על גשר המטוס עמדו המוני אנשים, וכולם לוטשים בו מבטים
מסוקרנים.
אילו היה על גשר המטוס היה שומע את אנחותיו של איזה איש עסקים,
ועל טענותיו כי זהו 'בזבוז זמן משווע'.
אבל הוא לא היה על גשר המטוס, וגם אם היה, לא היה לו איכפת.
הוא התבונן באנשים, והם החזירו לו מבט. הוא סקר כמה פרצופים
שנראו לו מוכרים, בטח מהשכבה, זה אומר שגם היא פה, רק איפה...
מישהי הגיחה מעברו השני של גשר המטוס, מישהי לבושה לבן, נוצה
בשערה, היא נראתה פראית כזאת, וגם היפית במידה מסוימת.
"גל!"
"שלי?" עיניה נפערו.
"עידן?!" לא היה ניתן לתאר את התדהמה שעל פניה. לדעתו זה בכלל
לא הפריע ליופי שהיא הקרינה.
זה היה כמו בסרטים, שנייה לפני השיא, שהכל בהילוך איטי,
ובקלואוז אפים על הדמויות הראשיות.
הוא שמע את ליפו פועם, הוא התנשף. הוא הגיע. הוא עשה את זה
בזמן.
מה יגיד לה עכשיו?
"גל?" הוא קרא לה. לא היה צורך. לא רק היא, אלא כל הנוסעים
הביטו בו עכשיו; כמה תלמידים מהשכבה שלו הפסיקו לדבר, איש
העסקים סגר את הפלאפון, זקנה לבושת שחורים הסיטה את המטפחת שלה
מעיניה כדי שתטיב לראות, עיניה של הדיילת הצטמצמו והיא מלמלה,
ואיפשהו מאחורי עידן ושלי שני עובדי הביטחון נעצרו, והורידו את
הכובעים שלהם.
המצלמות בחדר הביטחון שיקפו את האירוע מגבוה, וכל האנשים שהיו
בחדר הזה הצטופפו מסביב לטלוויזיה הבודדה שהראתה את עידן ושלי.
מנהל שדה התעופה נכנס בריצה לחדר.
"מה לעזא..." הוא השתתק, הפיל את כוס הקפה שבידו, ונעמד מאחורי
העובדים.
בינתיים, שלי התאמצה להחזיר לעצמה את נשימתה, ועידן ניסה לומר
משהו.
קולו כמו נדם, והוא שכח את כל מה שתכנן.
"גל, אני... אני... אסור לך לנסוע... אני..."
"למה אסור?" היא שאלה בשקט, ומשהו מוזר קרה ללב שלה.
"כי אני, כי אני..."
"אוהב אותה?" מאחורי העומדים יצאה דמות גבוהה ונשית, דיילת.
"כ...ככן..." הוא מלמל, והשפיל את מבטו.
כל הנוסעים מלמלו, והתחילו לחייך.
"גל..."
הוא התבונן בה.
היא החזירה לו מבט, ומשהו נצנץ בזווית עינה.
הוא לא ידע מה לומר.
גם היא לא.
"גל, אל תלכי... בבקשה..."
"אני לא יכולה, אתה..."
"את כן יכולה, בטח את יכולה..." הוא רקע ברגלו, כמו ילד שלקחו
לו את הסוכרייה.
"אני לא... באמת שלא... אני חייבת לנסוע... הפרוייקט..."
"מה אתו? תוכלי לנסוע אחרי זה..."
"אמא... היא חולה, היא מחכה לי שם..."
"אני..." לזה הוא לא ציפה. הוא ידע שמשפחתה של גל גרה בארה"ב,
אבל לא חשב שהיא חוזרת לשם.
"זה רק שנה... אני אבוא לבקר..."
"זה לא... זה לא אותו דבר..."
הוא ייבב, מתבייש בתינוקיות שבה דיבר.
"אני באמת לא יכולה... אתה לא יודע... הולך להיות ניתוח, אני
חייבת להיות..."
"את..." הוא הרכין את ראשו, וידע שזה אבוד, ושזהו, נגמר, הוא
יראה אותה רק עוד שנה, היא תחזור עם חבר אמריקאי ותהייה
מאושרת.
הוא לא יכול לחכות שנה!
"בואי, את לא יכולה..."
"אני חייבת..." היא הרכינה את ראשה היפה, פשפשה בתיקה, והוציאה
משם משהו.
"הנה, קח..."
היא זרקה משהו, זה נחת לידו.
הוא רכן להרים אותה. זאת הייתה השרשרת שהוא קנה לה, עם החצי
לב. זה היה החצי שלו, הוא שכח אותה אצלה בבית בכיתה ו'.
הוא הסתכל שוב למעלה, וראה שהיא בוכה.
"ה...החצי...החצי השני אצלי..." היא אמרה, ונבלעה בים האנשים
שעמד שם, מרותק.
הוא החזיק חזק את השרשרת, הקצה המחודד שלה חותך בבשרו.
"אני מצטערת." הוא שמע יבבה חנוקה מאחוריו, והוא הסתובב.
זאת הייתה שלי, והיא בכתה יותר משניהם ביחד, ויותר מהאישה
שעמדה על גשר המטוס, שבכתה מהתרגשות.
"עידן..." ראשה של גל שוב הציץ שם.
ידה נשלחה למטה, אליו, והוא התקרב, מהסס. הוא שלח יד למעלה,
והתקרב לידה שלה. הוא נגע ביד הזאת. היא הייתה חמה ורטובה
מדמעות.
הוא אחז בה קצת, מתנחם במגע, ואז הוא הרפה, והתבונן בה שוב.
"אני באמת מצטערת..." היא הרכינה את ראשה, והחלה לנוע לתוך
המטוס, בדיוק כששני אנשי האבטחה באו וסחבו אותו ואת שלי משם.
הוא לא שם לב שיש שם עוד אנשים מלבדו ומלבדה.
הוא התבונן בעיניו של אחראי הביטחון שהגיע בריצה, והתבונן בו
במבט זועף.
לא היה לו איכפת.
"בואו, ילדים, אני מקווה שאתם מרוצים, הצלחתם לעכב את כל
הטיסות היוצאות ברבע שעה."
בימים אחרים הוא היה גאה, אך לא כשהיה שבור, או לחלופין לבוש
בפיג'מה ירוקה של בית חולים, ואוחז בידו שרשרת.
הקצין הוביל אותם ליציאה לאחר בירור של כמה פרטים שממש לא
עניינו את עידן.
הם הלכו בחניון של שדה התעופה, שלי מחבקת אותו באהדה, והוא
רוצה לדחות את המגע שלה, אבל אין לו כוח.
השרשרת עדיין שרטה אותו, אבל הוא לא היה מוכן להרפות לרגע.
הם הגיעו לכביש הראשי, וראו את משה במונית ביציאה מהחניון,
משוחח עם השומר.
"הי, 'תם שם, כל הכבוד, הצלחתם לעכב את כל הטיסות שמעתי. 'צכים
מונית?"
"כן, תודה" אמרה שלי, אבל לא ידעה לאן לנסוע עכשיו.
הוא המשיך ללכת לכיוון הכביש הראשי, הסואן.
שלי אחזה בידו במהירות.
"לא! בוא לכאן, אנחנו נוסעים"
"לא רוצה, עזבי אותי!" צרח, והשתחרר מאחיזת ידה.
הוא המשיך להתקדם. הוא בהה במכוניות, ושיחק עם השרשרת שבידו.
"טוב, תודה, אנחנו ניקח מונית אחרי זה..." מלמלה שלי למשה.
"משתגידי." משה אמר, והתניע אל מחוץ לחנייה, לכביש הראשי.
הוא הניח לשרשרת להתנדנד, והחזיק בה בעדינות בקצות אצבעותיו.
הייתה רוח חזקה, והשרשרת עפה מידיו, לכיוון הכביש.
"שיט!" הוא צעק.
הוא הסתכל שמאלה וימינה, ראה שהכביש ריק, ורץ לקחת אותה.
הוא אחז בה רק לרגע, והרגשה משונה מילאה אותו ברגע שהוא עף כמה
מטרים קדימה, ונחת מטושטש על צד ימין.
חריקת בלמים, צפירה, ואיוושת רוח ממכונית חולפת, והוא כבר לא
שמע או ראה כלום, לא את הצעקה שהחניקה שלי, לא את אנחת הייאוש
שעלתה מהאוטו, כאשר משה יצא ממנו לראות מה קרה, ולא את דפיקות
ליבו כשהוא גילה שוב, שהוא פגע בילד הזה.
הוא גם לא שמע את הפרמדריק של מד"א שרץ אליו בפיאות מתנפנפות,
כאשר הרפה מידו ואמר שכבר אין מה לעשות, ושהוא באמת, אבל באמת,
נורא מצטער.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.