הוא שלח מבט אחרון מבעד לחלון, בשמי הלילה.
אז הרגיש שהגיעה השעה, הרגע נכון. עמוק בלבו, לבשו הדברים
צורה, ועכשיו נותר רק להביע אותם.
לקח דף ועט, והחל לרשום.

"אני כותב לך עכשיו.
פשוט בגלל שאני חייב, ובגלל שאת חייבת לדעת. הרגשתי פתאום דחף
מדהים לתפוס עט ונייר, ולכתוב לך מכתב. הרגשתי שאם אני לא אעשה
את זה, ומייד, אני אתפוצץ למיליון רסיסים.
אז זהו זה - אני כותב, ועכשיו כל הרגשות שממלאים אותי, צריכים
להיות מתורגמים לכמה כתמי דיו על נייר. זה די מתסכל.
גם כשאני אומר לך כמה אני אוהב אותך, אני תמיד מרגיש איפשהו,
שאותם רגשות עצומים, גורלם נחרץ להפוך ללא יותר מאשר הפרעות
באוויר שבינינו.
אבל אני יודע שאת שומעת את הדברים, קוראת את המלים, ומתרגמת
אותן בחזרה למה שאני מרגיש. ואני יודע שגם את מרגישה את  זה.
לפני שפגשתי בך, הייתי אדם בודד. תמיד היו לי חברים, תמיד
הייתה לי משפחה, אך חלק ממני היה חסר, ומשהו בי ידע תמיד, כי
החלק החסר הוא את. אך חלק אחר שבי, התגאה ביכולת שלי להחזיק
מעמד לבד.
ובאמת החזקתי מעמד.
אבל בסוף הבנתי, שהחזקתי מעמד בדיוק כמו חיה המוחזקת בכלוב.
הייתי כלוא בכלוב עם עצמי - אני ואני היינו כלואים האחד עם
השני, האחד בתוך השני. הכרנו טוב זה את זה, אני ואני. ורק אחרי
שנים בשבי, הבנתי שלעולם לא נוכל להוות תחליף לאני ואת.
כי הייתי זקוק למישהו חדש שייכנס לחיי וישלים אותי, מישהו
שיוציא אותי לחופשי מן הכלוב בו הייתי כלוא. הייתי צריך מישהו
שלא הכיר אותי, שעליו ללמוד אותי מן ההתחלה, לא לקבל אותי
כמובן מאליו, לא להתפשר עם החסרונות שלי כמו שהתפשרתי אתם אני.
כי אני כבר התרגלתי לאני; כל כך התרגלתי, שכבר כמה שנים טובות
השליתי את עצמי שאני משתנה, בעוד שבעצם, המשכתי להתפשר.
ואת היית המישהו הזה.
נכנסת לחיי בדיוק רגע לפני שהחלטתי לוותר, ולהכריז רשמית כי
לנצח אשאר זאב בודד.
היית נפלאה כשהגעת. אבל מה שמדהים באמת הוא, שלא רק שנשארת
נפלאה עד היום, אלא שאת  לא מפסיקה להפוך ליותר ויותר נפלאה.
כי מאז שהכרנו, את ואני משלימים אחת את השני. אחרי שהתרגלתי
במשך שנים רק לקחת ולקחת, לפתע מצאתי את עצמי נותן, ולהנאה
שבכך, בכלל לא הייתי מוכן.
את ואני לומדים אחד את השנייה מיום ליום. כל אחד משנינו לומד
את עולמו הפנימי המופלא של השני, מטייל בו כמו תייר מוקסם בארץ
אקזוטית. ממש עכשיו, אפילו שאת לא לידי, אני מרגיש בך מטיילת
בעולם שלי. את נודדת בי, ולומדת אותי בשקיקה. פה ושם, את נתקלת
באזורים אפלים - בפחדים, במגרעות, בחרטות; ואת נלחמת בהם ביחד
אתי. שנים החזיקו שם מעמד, נשארים יציבים כל אותו  זמן בו
לחמתי בהם לבדי. אך את הגעת, והם לא עמדו בפני הרעננות שלך,
הנחישות והעוצמה שבהם תקפת אותם.
אבל ההנאה האמיתית הייתה להיכנס לתוך עולמך שלך, ושם, מתוך
אהבה גדולה והכרת תודה, לעזור לך להלחם בשדים שלך.
חלומות בהקיץ על שנינו ביחד עולים ומציפים אותי עשרות פעמים
ביום. אנחנו שנינו ציפורים, הממריאות  למעלה ביום סגרירי בסוף
החורף; אנחנו שני כוכבים, המאירים יחד את האפלה; אנחנו שני כלי
נגינה, שיחד יוצרים מוסיקה מתוקה והרמונית, המתגבשת
ליצירת-מופת אלוהית. בכל חלום שלא תבחרי, תמיד נהיה יחד - את
ואני. רק יחד, אנחנו מגיעים לשיאים חדשים של שלווה, של עוצמה,
של אושר.
אני מקווה שהמלים לא היו בשבילך עוד כמה כתמי דיו על נייר.
אולי זה היה קצת מגושם, אבל רק רציתי לנסות ולהסביר לך מה
הרגשתי עכשיו, בלילה, כשהסתכלתי בשמיים, וחשבתי עלייך."

קיפל יפה את הדף בשני קיפולים, והכניס למעטפה.
"כן, בהחלט אחד מהמוצלחים", חייך בסיפוק.
הוא פתח מגירה מלאה עד גדותיה בכמה מאות מכתבים מאובקים.
בשכבות התחתונות היה הנייר צהוב ומפורר, ותולעים קטנות עסקו שם
בשקיקה בלעיסת מלות אהבה.
הוא נאנח, והניח את המכתב בראש הערימה. סגר את המגירה, וקם לאט
לאט. בכל זאת כל גופו כאב תוך כדי כך... עונות המעבר הארורות.
אז השתעל שיעול ממושך ומחליא, וצריבה חנקה את גרונו.
גרר את גופו הבלוי, והתיישב על המיטה.
וכמו כל לילה, הסיר את משקפיו ואת שיניו התותבות, וכיבה את
מנורת הלילה. לפני שנרדם, הספיק עוד להרהר, שבאמת כבר הגיע
הזמן בו רצוי שגופו יצטרף לנפשו, ויהפוך כמוה לגללים של
תולעים.