אלוהים, יוצא לי שפעם בכמה זמן אני מבקש איזה משהו יוצא דופן,
איזו משאלת לב מוגזמת שקשה להגשימה. אך הפעם אני רוצה סתם איזו
פינה שקטה שבה אפשר לשבת ולחשוב. מקום עם צל ואיזה עץ דקל
שאפשר יהיה להשעין עליו את הגב, לעצום את העיניים ולנשום.
המחשבה הזאת מרגיעה, אתה יודע. שיש איפשהו מקום עם שקט, ששייך
אך ורק לי. מין בקתת עץ סודית  כזאת שרק אני יודע איך לטפס
אליה ומאשר כניסה רק לדברים חשובים. אבל הבקתה הזאת לא קיימת
באמת. זאת רק שאלת לב מטופשת.
אני יודע שאני מבקש לפעמים יותר מדי ולהשיג פינה של שקט זה
מטורף בימים אלו. צריך לחיות בעולם מיום ליום, עם היד על הדופק
והשעון מכוון לשעה המדויקת כי אם אתה ממצמץ בעיניך פתאום יבוא
מישהו וישים לך את הרגל. אתה תיפול - זה יכאב, סביר להניח.
אמנם ישמע קול צעקה באוויר והידיעה תפוץ בשניות, אך אתה תרגיש
מבוזה ומרומה כי בעצם אותו אחד שהפיל אותך ברשת היה חבר שלך,
זה שפעם יעץ לך איך להגיע לגדולה ובעצם סלל את הדרך לנפילה
הארוכה והממושכת שלך.
אולי יש איזה ענן שתוכל לתרום לי. כי יש הרבה עננים בשמיים
הכחולים, אבל במחשבה שנייה השמיים פתאום הופכים לקודרים. אני
חושב שבקרוב ירד גשם שישטוף את הרחובות מכל הזבל שהן ערמו.
שביתה פה-שביתה שם, אפשר לחשוב שכמעט ולא שמענו על משאיות זבל.
החליטו לסגור את החיריה ולהעביר אותה לבית שלנו לתוך הנשמות.
כולנו מתמלאים בג'אנק ובלכלוך. הלבבות משחירים והפעם זה לא
בגלל עשן הסיגריות שאופף אותנו, סתם כי זאת האווירה. הפרצופים
מדוכאים, הראשים מושפלים. הצחוק נעלם. האירוניה היחידה שקיימת
היא שאנחנו יוצרים את המצב הזה, אנחנו בונים והורסים עולמות,
אנחנו כובשים ערים ומנסים להראות כי ידנו על העליונה. אנחנו
אלה שנתעלם מהעולם השלישי - שיגווע, שימות, מה אכפת לנו. הביא
עלינו את כל המחלות המסוכנות, חוץ מזה שהם סתם חבורה של שחורים
מקבצי נדבות. בקצב הזה גם ישראל תהפוך למדינת עולם שלישי ואז
מה יבדיל בינינו חוץ מצבע העור?
אבל אני רוצה טיפת מזל למצוא איזה חור קטן להסתתר בו. זה
מצחיק, כי כשאני חושב על זה, אני מתנהג בדיוק כמו בת יענה,
שטומנת את ראשה בחול כל פעם שהיא רוצה להתעלם מהכול, החול
יספוג את הכאב. אבל זה לא ככה. אני פותח אוזניים, מקשיב לקולות
שמסביב ויודע שמקום של שקט קשה למצוא פה.
תסתכל מסביב, אלוהים, אפילו הדגים כבר צועקים. הם פולטים רעלים
מתוך הזימים, רוצים שיפסיקו לדוג אותם מתוך הבריכות ושיפסיקו
בני האדם לזהם להם את סביבת המחיה שלהם- הים. מי השופכין
זורמים לים, כך גם כל הפסולת של המפעלים, אפילו הצבא תורם את
חלקו בזיהום הים. עד שנגיע למצב שלא נשים לב והלכלוך והזוהמה
יגיעו לחופי הרחצה ואז תשמע צעקת כל אם כאשר ילדיה יהיו חשופים
לסכנת הרעלים שבים. כאילו שלא הספיקה פרשת רמדיה.
אני בטוח שיש איזה גן קסום שבו אפשר למצוא איזה שקט. אולי בגן
עדן, אבל אפילו שם אדם וחוה לא מצאו מנוחה ונאלצו להתעסק עם
ערמומיות ושקרים. אתה סילקת אותם, אלוהים, גירשת אותם כי המרו
את פיך ואכלו מעץ הדעת. כבר אז ידעו בני האדם להרוס דברים
טובים. האם גם עכשיו אתה מנסה לגרש אותנו מגן עדן? האתה הוא זה
שבונה את הגהנום?
חברים מאז ומתמיד היו מקום של שלווה בו אפשר לפרוק את העול
ולהניח רגע לכל הכעס והסבל בצד. הם תמיד היו יודעים מתי להגיש
את הכתף, אבל גם הם כבר לא מספקים. הם גם רועשים ומחפשים איזה
מסתור מעסק הביש. וכולנו, כמו ילדים קטנים שעדין בגן חובה,
משחקים במחבואים. סופרים עד 100 ומחכים שהסכנה תעבור. אז נוכל
לצאת מתוך השיח הקוצני אליו נכנסו ולהגיע אל מקום בטוח. וככל
שהמשחק מתארך, השחקנים מתחילים להעלם. הנה עוד שניים כבר
נמצאים בקצה האופק, הולכים לטפס על הכרמל - שם אולי האוויר
יהיה יותר טוב.

בתוך כל זה אני קצת משתגע, חושב פתאום להיות או לא להיות.
וברגע של שיכרות אני קובע - צריך להשתנות. אבל מה בכלל אני
יודע, אני סתם עוד בורג קטן בעולם הגדול שיודע להתלונן. זה קל
לעמוד מהצד ולרשום הערות על דף. כל מה שצריך זו עט כחולה
שיישאר בה מספיק דיו כדי לרשום את כל התלונות. אבל אני - כל מה
אני מבקש זה מקום שקט בו אני אוכל להניח לרגע לכל הצרות ולתת
מנוחה לשעון החיים המתקתק.
אולי המקום השקט הזה נמצא באהבה? הרי האלים פעם החביאו את כל
העליונות האלוהית בתוך בני האדם, בנפש - במקום בו הם לעולם לא
יעזו לחטט. כבר הרבה זמן שלא תרתי אחרי האהבה, אולי שם תהיה
המנוחה. כי כשאתה אוהב מישהי העולם פתאום נראה הרבה יותר ורוד
והמחשבות הופכות לטהורות והצרות נהיות פשוטות פתאום.
אלוהים, אני יודע שאני מגזים, בטח כי אני לא ממש מראה אמונה
שלמה. אבל יש לי בקשה אחת מיוחדת: תן לי מקום שקט בו אני אוכל
להניח את הראש. אתה יודע מה - תן לי אהבה.