עיניו שיקפו לה עולם ומלואו. לא הייתה בהם את ההתחמקות
האופיינית. לא כבש אותם בקרקע אלא הפנם לתוך עיניה, לתוך
נשמתה. כאילו החליט להישאר ולחפור בהם עד שימצא את רצונו. ירוק
עמוק. מעולם לא חשבה כי מבט עיניים יכול להיות כה מייסר וכה
מפחיד. לא רצתה לפחד, לא רצתה להימלט.

הייתה נבוכה אך לא יכלה להזיז עיניה, ואם יכלה, לא רצתה. הוא
אמר לה בלי מילים דברים שלא הבינה. הוא. היה בהם הרבה כאב ורגש
ועוד דבר בלתי מוגדר. רצתה לגשת אליו (ולהדוף אותו?) אך ידעה
כי אין זה מקובל. הדמות לא תצעד אליה, את זה ידעה. ידעה כי
עיניו החלו מקבלות כיסוי וכאילו מתרחקות למקום אחר. מקום שלא
תצליח להגיע אליו.

"רגע", רצתה לומר, "אל תלך". אף כי לא ידעה, כל נים ושריר
בפניה זעק. רוחה צעקה. פניו היו אחרים. הוא לא צעק מבדידות ולא
הראה בשום דרך כי רוצה הוא למשוך אותה אליו בחבל. רק מבטו
נישאר יציב. הוא נישאר רגוע כפי שהיה. כאילו היה רגיל לתקשר
לאנשים בעיניים דרך קבע. הוא מצמץ והיא קרסה על המדרכה, מותשת,
מובסת. רפויה.

ההוא אפילו לא מנסה לבוא ולעזור, בעוד אנשים נהרו לתמוך בה.
פשוט נישאר שם מאחור, רחוק ומסוגר. אכזבה וייאוש שטפו אותה. כל
גופה התמלא בעצב ובצידי עיניה בצבצו דמעות. קמה על רגליה
בהחלטיות ובכוחות מחודשים שצמחו לה בן רגע הפנתה לו עורף. כנפי
מלאכים עזרו לה.

מאז החלה לראותו בכל רגע. ראתה אותו כשהלכה לעבודה, ראתה אותו
בתוך המראה, ראתה אותו בחלומותיה ובליבה. היא לא יכלה לסלק
אותו ממחשבותיה, ולא רצתה.

הוא היה חי בתוכה, נשמתה וראשה. היא השתוקקה אליו וערגה למבטו
ולמגעו. בעודה כואבת ומתייסרת שאלה את עצמה האם הוא שווה את
זה. את כל הלילות ללא שינה, את כל המחשבות והדמיונות, את כל
הזמן והאהבה.

הגבר בעל העיניים הירוקות.