אתמול אהבתי נערה, לרגע.
הדלקתי לעצמי סיגריה ומזגתי שתי כוסות יין. היא לגמה בעדינות
כאות נימוס, ומיהרה לחבק אותי. ליטפתי את שיערות ראשה.
"איך היה לך?" שאלה.
"אחלה", עניתי.
"מה אתה מרגיש?"
"כיף, אני יודע?! כיף."
זה לא הספיק לה: "אתה אוהב כשאני יורדת לך?"
"בטח."
"מה אתה מרגיש כשאני יורדת לך?"
בחיי, קל יותר לספק אותה מינית מאשר מילולית.
"לא יודע, כיף."
התשובה לא נעמה לאוזניה. היא הסתובבה בכעס והפנתה את גבה אליי.
לו רק ידעה כמה זה לא מעליב.
המשכתי ללגום מכוס היין שבידי, אך היא המשיכה: "אתה לא יודע
לתת. אתה רק חושב על עצמך!"
נעלבתי. אני חושב רק על עצמי? אני?!
"תשמעי מתוקה, ממש כיף לי אתך ו..."
"אוי תפסיק", קטעה אותי ברוגז, "אתה רוצה רק לגמור! ומה איתי?
אתה אפילו לא מוכן להגיד כמה אתה נהנה מהמציצות שלי."
"תשמעי, אני לא טוב בדברים האלה, אני מסוג הגברים שלא אוהבים
לדבר ככה, אני... גבר... שאוהב לעשות, לא לדבר."
היא הביטה בי בזעם: "מה לעשות, לזיין?"
"גם".
"אוח, אתה כזה גבר", סיננה.
חיפשתי את בקבוק היין למילוי מחודש של כוסי. הלילה בחרתי
בשכרות. מי יודע, אולי כך אצליח למצוא את המלים הנכונות.
"תשמעי", אמרתי לבסוף, "אני לא מכיר מטאפורות ודימויים שיתארו
את מה שאני מרגיש, אני פשוט מרגיש."
"אבל במערכת יחסים יש גם מעבר לזיונים. מה עם קשר, מה עם
שיחות?"
"הנה אנחנו מדברים, לא?!"
שתיקה.
שתיתי כוס נוספת.
נר בעל כוונה רומנטית האיר באור חלש את קימורי גופה.
"חמודה שלי..." לחשתי. אין תגובה.
"יאללה חמודה, תסתובבי." והיא בכניעות צייתה.
הפעם אני ירדתי לה. למה? לא יודע. רצון לענג? אולי רצון לפייס?
אמנם זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו שוכבים לאחר מריבה, אך הפעם
הזו הייתה שונה.
התרוממתי אליה, ותוך כדי תנועותינו המתואמות אחורה-קדימה,
לחשתי באוזנה: "ככה את יפה... זה מה שאת צריכה... זה מה שאני
רוצה... וככה זה יהיה."