יום אחד, אתם תבואו לחפש אותי.
אתם תחשבו שזה מאותם ימים שאני מתרחקת מכם,
אתם לא תבינו מה קרה, ולמה, אבל זה יקרה.
אחרי שבוע שלם, תגלו שנעלמתי.
שהפעם לא חזרתי אחורה, ותתחילו לחפש.
אתם תנסו לחשוב מה עשיתם שגרם לי לברוח,
וביחד עם מחשבות אשמה נוראיות , אתם תתחילו לדמיין לעצמכם את
המקרים הנוראים ביותר שיכלו לקרות לי.
אתם תתחילו לחפש, כרגיל, במקומות שלי.
על העץ שבגינה, בגבעה הקטנה ליד הבית ואפילו תגיעו למצב
שתתחילו לחפש בבתי החולים ובפחים.
עכשיו, כבר התחלתם לדאוג באמת.
אני לא נמצאת בשום מקום, גייסתם את כל החברים והחברות, אבל
אין.
נעלמתי.. אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע. מה עוד חדש?

חזרתי הביתה.
כולם ראו שיש לי צלקות על הרגליים, נו מזה שאני חותכת.
רגע, בעצם... הם לא ראו... אבל ניסיתי.
סיפרתי להם שהייתי בתל אביב, לקחתי חופש, לנשום קצת.
הם שאלו אם אני בסדר, אמרתי שכן, אבל בראש אמרתי שלא.
הם שאלו איך אני מרגישה, אמרתי שאני בסדר, אבל בראש אמרתי
שלא.
עבר שבוע, כולם דיי נרגעו מסביבי, היה לי שבוע נהדר, הם באמת
התייחסו אליי, כולם.
לא הייתי מובן מאליו כבר שבוע שלם, חגיגה...

אבל השבוע עבר, הכל חזר. יש שקט.
רק שקט.
המון שקט.
חשבתי על לברוח שוב, למה? הכל חוזר אחורה בסוף.
חבל.
מוזר רק שאף אחד לא שם לב, החברות הכי קרובות, אף אחד.
עוד שנה תעבור, אני אוכל למות עד אז.
זה בסדר, הם יבכו שבוע, ואז הוא יעבור.
חבל.