נכלאתי בבית אבן
נאנסתי להביא לחם למשפחתי
הוכרחתי לאכול במטבח
ולישון במיטת נוצות
ונגערתי על תחושותיי.

בלילה שומע אני שוב
את קול סוסי הצוהל למרחקים
המבקש ממני לחזור
לדרכים, בשיממון.

בצאת הכוכבים יכול
להרגיש אני
את מצע הטחב תחת גבי
את הלבנה
המאירה את נשמתי
במסתרים.

לקראת הבוקר מריח אני
את ריח האוויר הצח
אחרי הטפטוף הקט של טל הלילה
ונזכר אני במנגינה
ששמעתי רק אז,
אז... לפני שנים.

צליל שקט
אהוב
מלא געגועים.
מדרבן להמשיך
רק לסיבוב הבא,
עוד פסגה
עמק.

סורגים מסביבי
שרשראות כובלות.
מחכה לשטיח
המעופף.
למטוס, לאוניה,
למקל ההליכה
שאותי
מכאן ירחיק.

ידיי כבר רכות,
החספוס מרגליי
נעלם.
הלב אינו קופץ
עוד.
האהבה דעכה.

המנגינה נשארה.
רק שהיא
לא תיעלם.