האויב היה קרוב, קרוב מאוד.

הוא יכול היה להריח את ריחו. את ריחו ואת ריח כלי נשקו. ריח
זיעה ועופרת. ריח עשן ודם. ריח מפלצתי אך מוכר. מוכר מידיי.

"קדימה, מהר יותר", זירז את העדר בלב כבד. צעד אחר צעד. בטן
מקרקרת ופה צחיח. ראש ריק ממחשבות ועיניים אדומות. אי אפשר עוד
לבכות, אי אפשר עוד להתלונן, אי אפשר עוד לחשוב, אי אפשר עוד
לראות, אי אפשר עוד לשמוע. העיניים נעוצות באדמה, באדמה שקברה
תחתיה רבים וטובים. האדמה שהדיפה סרחון גוויות.

רק לפני ימים מספר השמש זרחה והכוכבים נצצו. משום מה, עכשיו,
אפילו המאורות כבו. האביב פרח בעבר בשלל צבעיו וגווניו ועשרות
נפשות חיות חדשות הגיעו לעולם. כרגע, העדר חוזה בקטיעת חיים.
קטיעת חיים של קשישים וצעירים כאחד. כדורי האש אינם מתחשבים,
ואלפי שאלות מצטלצלות באוזניהם.

עוד טרי בזיכרון כולם מאורעות הזוועה של אתמול. זעקות הפחד
והכאב של חברם למראה מקלות הפלדה יורקות האש. לא, לא הייתה להם
ברירה, לא הייתה לו ברירה. הוא היה חייב להשאיר אותו מאחור.
"לא הייתה לי ברירה", שינן לעצמו שוב ושוב. זוהי חובתו לשמור
על שאר העדר מהיות צלוי ומבושל על שולחנות לצד יין ופירות.

הוא עצם את עיניו לרגע, מנסה לחשוב לאחור. מה היה עושה אבא. מה
היה הוא עושה. אבא - הנערץ, אבא, שנלקח ממנו מהר מידיי. דמעות
עלו בעיניו. מעולם לא היה במצב ביש אשר כזה. העדר צועד ללא
הפסקה כבר ימים ולילות. לא אוכל ולא מים בא אל פיו. הוא לא
יוכל להרשות לעצמו לאבד עוד חבר. הם לא יוכלו לשמוע ולראות שוב
את שקרה אתמול.

בני אדם. שם נאה להם. מלשון דם. "ראיתי הרבה דם בחיי", חשב,
"ואת כולו גרם האדם". עוד זכר את אביו ואמו נורים בידי
הציידים. היה אז עוד קטן. הם ראו את הסכנה המתקרבת וידעו כי
אין דרך להתחמק. הומטרו עליהם גופרית ואש מן הסבך. היער בער
כלפיד מאחוריהם ונהר שורץ תנינים מלפניהם. היה זה גיהינום. הכל
הסתובב סביבו ללא שליטה. דם חבריו ומקורביו שנשפך כמים, אש
שכילתה והשמידה במהירות מזוויעה, צרחותיהם של אמהות למראה
השכול והכאב, ומעל הכל, האדם האכזר שחי על דמם וכאבם של אחרים.

הוא הריח ריח גופות נשרפות ושמע את זעקות העוללים. היה זה נס
כי לא נימחץ או נורה. רגליו נעו מעצמם, משאירות מאחור את כל מה
שהכיר וידע. את כל מה שאהב ושנא. העולם חרב עליו אז. לא האמין
שיוכל לתת אמון בשום יצור. לא האמין שהוא יוכל או רוצה לשרוד.

זמן מה שוטט ביער לבדו, מהורהר, מבקש נפשו למות. היה רודף אחר
הסכנות ותוקף ציידים יחידים, נוקם על דמי משפחתו, על החיים
הבטוחים שאבדו לו ועל הילדות שנמחקה.

כעבור שבועות מספר ניקלע למסלולו של עדר אחר. ההתאקלמות הייתה
קשה. המבוגרים הבינו לנפשו ועזבוהו למחשבותיו אך בני גילו
הקניטוהו וחיזקו את ייסורי מצפונו המוגזמים ממילא. "פחדן, אם
היה נילחם היה מציל את הוריו". זמזמו באוזניו ההאשמות, "מוג
לב, ברח והשאיר את חבריו לגורלם".

הוא היה לוקח על עצמו סיכונים רבים בכדי להציל את חבריו מידי
טורפי היער. לחיי עצמו לא הקדיש מחשבה מרובה. ניסה להצדיק את
עצם קיומו, ניסה לכפר על עוונותיו, ניסה ליצור עולם טוב יותר.
העדר נדהם מבגרותו, מאומץ ליבו וממהירות תפיסתו.

תוך זמן קצר הבין מנהיג העדר כי אין מחליף טוב ממנו לתפקיד
ולקחו תחת חסותו לשנים מספר. אצל המנהיג מצא אוזן קשבת וחוכמה
רבה. המנהיג נהיה לו לאב שני. לאחר מותו נדר בנוכחות הקהל
הכואב, הוא לא ייתן לאדם לרצוח את ידידיו ולנפץ את עולמו פעם
נוספת. פעם אחת הספיקה לו בהחלט. על שאר בני העדר ישמור, לא
ייתן לכאב שוב לקחת מקום בלבבות הפגועות והשסועות. דבר זה אמר
בסערת ליבו וחתם בטיפות דמו.

"הגיהינום חוזר על עצמו", אומר הוא בקול. כן, בדיוק כמו אז, רק
שעכשיו הוא המנהיג. כל דבר שיקרה יהיה באחריותו. הציידים
מתקרבים. הוא מאיץ בעדר לצעוד מהר יותר, מהר יותר, מהר יותר,
מהר...
הוא שומע רעם ירייה מאחור, ועוד אחד. צרחות, מישהו נופל, מדמם.
אך צריך להשאירו מאחור, אין ברירה. כמה מהססים, רוצים לעזור
לאשר נפל, רוצים להילחם. אך הוא יודע כי אין להם סיכוי. לחיות
עייפות ומורעבות אין את הסיכוי הקל ביותר לנצח בני אדם רצחניים
עם כלי נשק מתורבתים.

הוא צועד בצעד נחוש קדימה. "מהר, מהר", הוא קורא לאחרוני
המהססים. העדר שועט קדימה. "אין כוח", קוראים איבריהם. "אי
אפשר יותר", גופם העייף קורא, מתחנן למנוחה. "איזו מנוחה?"
שואל ראשם בתגובה. "אם נעצור נמות, נהפוך לצלי בשר מדמם לאחר
התעללות הציידים?" "נילחם חזרה", צועק אחד מאי שם, "נילחם
ונפסיק התעללות זו לנצח". "אי אפשר לנצח", צועק הוא חזרה, "אי
אפשר!"

עוד ירייה ועוד אחת. עוד גופה צונחת. עוד צעקות, עוד דם. עוד
חיים נקטעו. "עד מתי, עד מתי", שואלים. הם שוב שועטים קדימה,
מהר יותר, מהר יותר. אבק בדרכם, רגליים כבדות ועיניים דומעות.
יש שאיבדו את בניהם ובנותיהם, ויש שהחליטו להישאר מאחור יחד עם
יקיריהם. מהר יותר, מהר יותר.

הוא עצר לפתע את מרוצתו כשרעיון עלה בראשו. כמה סובבו ראשיהם
אחורה בהפתעה. "מהר מהר", צעק להם, "לכו בלעדי". כולם רצו,
תוהים ומשתוממים. הוא נישאר לבד, מאחור. "עכשיו יום הדין
הגיע", אומר לעצמו בהחלטיות. זמן הנקמה וזמן הצלת חיים אחרים.

הוא רץ לקראת הציידים. התקרב אליהם במהירות, ראה את ההפתעה
חרוטה על פניהם. נגח בהם והמשיך לבאים אחריהם. "צריך לתת לעדר
זמן", הרהר, "לתת להם זמן". הוא התקרב לחבורה השנייה, היא
גדולה, חשב. אותות פחד הסתמנו על פניהם. הם החלו להתרוצץ לכל
עבר בניסיון לברוח. הוא כבר לא ראה. לא ראה ולא שמע.
הכל נדם.

"זמן, עוד זמן", התנגנה בו המנגינה, "צריך עוד זמן". ברק
פתאומי הופיע לנגד עיניו, ברק אחד ועוד ברק. הם חתכו בבשרו. אך
לא, הוא אינו יכול להיכנע. "צריך עוד זמן... עוד זמן". המשיך
להילחם. כוחותיו החלו עוזבים אותו. מהומה התנהלה סביבו, "יש
להם מספיק זמן", חשב, ונפל ארצה, "מספיק זמן".

העדר שעט קדימה. "מהר יותר, מהר יותר", צעקותיו של מנהיגם עוד
הצטלצלו באוזניהם. "מהר יותר". מאחוריהם הגיעה אליהם קול
מהומה. הדי יריות וצעקות בהלה. זעקות מנהיגם נשמעו לזמן רב עד
שנדמו.
הריצה נעשתה איטית, הפסיעות נהפכו לקטנות יותר ויותר. באופן
ספונטני כולם נעצרו. עמידת דום. לפתע, בצורה הטבעית ביותר,
שעטו כולם לאחור, לעבר האויב.

דם, אש ותימרות עשן. אבק, זעקות, יריות נגיחות וגניחות נשמעו
ללא הרף בשאון שנוצר. גופות רוטשו ונפלו לאדמה הקרה, רווית
הסבל והכאב. איברים נמחצו ויצאו משימושם.
לאחר הזוועה שהשתררה במקום העיזו לאיטם לפקוח עיניים, אך
הוכרחו לסוגרם שוב. הם יצאו בצעד כבד ואיטי מהאזור הנגוע. לאט
לאט. כולם התאספו ללא קול. מסתכלים סביב לראות מי נישאר. רובם
ניצבו שם. חלקם מדממים וחלק צולעים, אבל חיים. חיים
ומשוחררים.

השמש זרחה במרחק והם החלו הולכים לאיטם לעבר העצים והסבך.
לנוח, לנוח סוף סוף.