יום אחד הגיהנום קפא. זה לא היה דבר הדרגתי או משהו כזה,
פשוט רגע אחד הוא היה רותח ובוער כהרגלו, וברגע הבא הוא היה
קפוא ולבן. כמובן שזה תפס אותנו- תושבי הגיהנום- די בהפתעה.
וזה לא שאין הפתעות בגיהנום, אתם יודעים. האמת היא שכל חלקיק
שנייה שם הוא הפתעה.
בעצם, אני בכלל לא אמור להגיד "חלקיק שנייה", או "רגע".
בגיהנום אין יום או לילה, וגם אין שום מונחי זמן אחרים, כמו
דקות, שניות, שעות וכ"ו. אבל בגלל שאנחנו רגילים מחיינו
הארציים להשתמש במונחים האלה, כולנו כמעט המשכנו להשתמש בהם גם
כאן. הגיהנום גם לא נמצא למטה כמו שכולם חושבים. וגן העדן לא
נמצא למעלה. הוא נמצא בדיוק מולנו, כדי לקנטר אותנו. לפעמים
אנחנו אפילו רואים את השערים היפים שמקיפים אותו, ביחד עם הילת
עננים, וכמה מלאכים ומלאכיות שעומדים בשער, מחכים לאורחים.
השמועה כאן היא שממש משעמם בגן עדן, כי הוא די ריק. אני לא
יודע עד כמה זה נכון, בטח סתם הפיץ את השמועה הזו מישהו שרצה
קצת לשפר את המורל. דבר לא אפשרי כמובן.  אנחנו אמורים לסבול
בגיהנום, והאחראים דואגים שאכן נסבול.
כל אחד כאן אמור לכפר על הפשעים שהוא עשה. זה קצת כמו טירונות,
כשמגיעים לכאן. פוגשים את המלאך התורן, שאומר לך למה אתה כאן.
אני פגשתי את אריאל. הוא היה מנומס ויבש, והסביר לי שאני כאן
כי רצחתי את אשתי- כאילו שלא ידעתי. אבל היה לזה טוויסט נחמד.
אני כאן כי רצחתי את אשתי, וכי הרגתי ג'וקים. אני שואל אתכם-
יש מישהו שלא הרג ג'וקים? לא פלא שאין הרבה אנשים בגן עדן.
בכל מקרה, זה עדיין הזכיר לי טירונות. הוא עשה לי סיור מקוצר
בביתי לנצח הקרוב. "מימינך אתה רואה את..." ממש ככה. אז
המימדים שיש בגיהנום הם: מימד עינויי הנפש, מימד עינויי הגוף,
מימד האש (כל גיהנום צריך איזו מדורה טובה) ומימד הכפרה. על
השלושה הראשונים אני בטוח שאני לא צריך להסביר יותר מידי. רק
אציין שכל עינוי שאתם חושבים שאפשרי, הוא פשוט כלום לעומת מה
שאנחנו עוברים כאן. וכאן באות לידי ביטוי ההפתעות, כי יכולת
הגיוון היא מדהימה. יכולים להחזיר לי פתאום את תחושת הרעב-
אנחנו הרי לא אוכלים כאן- רק כדי להרעיב אותי לעשר השנים
הקרובות, או לשפוך חומצה על כל מיני נקודות אקראיות בגופי, או
להכריח אותי לשמוע את מיכל ינאי שרה. כל הבדיחות האלה ששמעתי
בחיי, על הגיהנום והדברים שיש בו, מתגמדות לנוכח המציאות.
במימד עינויי הנפש משחקים לי עם הרגשות. נותנים לי להרגיש פחד
אדיר, משתק אברים, ואז שולחים אותי לעינוי הגוף הבא. או
שנותנים לי לחוש תקווה. זה הכי מחריד. גורמים לי לחוש שתכף זה
נגמר, שתכף הורגים אותי סופית, והכל יסתיים, ואני כל כך רוצה
שזה יהיה נכון, ואני מאמין בזה. אין לי ברירה אלא להאמין בזה.
ואז המציאות טופחת על פני. או על שאר גופי.
ואתה מעביר את מותך בשוטטות לא רצונית בין הממדים. זה לא שאתה
בוחר בזה, הם בוחרים באיזה מימד לשים אותך, מתי להעביר אותך
לאחד אחר, ומתי לרחם עלייך קצת ולשים אותך במימד הכפרה.
מימד הכפרה הוא היחיד בגיהנום בו אנחנו יכולים קצת לדבר אחד עם
השני. שאר הזמן אנחנו עסוקים בלצרוח. במימד הכפרה אנחנו יושבים
וחושבים על מה שעשינו. אנחנו יכולים לדבר עם אותם אנשים (או
ג'וקים) שרצחנו, הרגנו, התעללנו בהם. חלקם גם כן נמצאים באמת
בגיהנום, וחלקם- זו מין בבואה כזו, זה לא באמת הם. אשתי למשל
לא נמצאת כאן. כנראה היא מאותם מעטים שנמצאים בגן עדן. ואולי
אתה פשוט צריך להידקר שבע עשרה פעמים.
בכל מקרה, סטיתי לגמרי מהעיקר. יום אחד הגיהנום הרי קפא. בדיוק
הייתי במימד האש כשזה קרה. מימד האש נראה כמו עולם שלם שעולה
באש, או שעושים בו ברביקיו לשיאי גינס.
הייתי שם כמעט שנה - יש לנו דרכים משלנו לשים לב לזמן-  עסוק
בלצרוח ובלהעלות עשן, ופתאום הכל היה קפוא. בהתחלה חשבתי שפשוט
העבירו אותי לעינוי אחר, אבל אז שמתי לב שכולנו שם, באותו מקום
ואותו זמן. וזה אף פעם לא קורה. כל אחד מועבר בזמן אחר למקום
אחר. וגם לא היינו קשורים לשם שינוי. הייתי קשור בעשר השנים
האחרונות, ומתוך הרגל מתחתי טיפה את זרועותיי, למרות שכמובן לא
הייתה שום סיבה. זה לא שיש לי שרירים כדי שיתפסו- למרות שבטח
יש גם עינוי שקשור לזה, אבל עוד לא עברתי אותו. (טפו, טפו,
טפו)
לידי היה ג'בריל, מחבל מתאבד שהרג עשרים ילדים ברמת גן. כולנו
כאן מכירים את כולם, לא יודע איך, האחראים פשוט דואגים שנדע.
"מה קורה?" הוא שאל אותי.
"לא ברור." עניתי לו. "עושה רושם שהגהנום קפא."
"זה לא אומר בדת שלך, קץ הימים, ודברים כאלה?" שאל ג'בריל. מאז
שהוא הגיע לכאן וגילה שעבדו עליו, ושהוא לא מגיע לגן העדן של
הקדושים, ובעיקר שאין בתולות שמחכות רק לו, הוא לא בדיוק הפגין
אדיקות כלפי דתם של השהידים.
"אני לא יודע." אמרתי לו. זה לא שאני הייתי יהודי אדוק או
משהו. מאיפה לי לדעת אם באמת כתוב בתנ"ך לגבי הגיהנום שקופא,
או שזו סתם איזה אגדה כזו. בכל מקרה מה שהיה ברור הוא שהגיהנום
קפא, ושחל איזה שינוי בסדר היום הקבוע שלנו כאן. שאני אמות אם
אני לא אנצל את זה! מיששתי את הקרח. הוא אכן הרגיש כמו קרח. מה
שלא אומר כלום כמובן. על הקרח, בין המון אנשים אחרים, שכבה
אושרת, והייתה עסוקה בלהתפתל ולצרוח. שזה בדיוק מה שהיא עשתה
לפני שהיה כאן קרח. נראה שהיא לא שמה לב לשינוי. אושרת התעללה
בבעלי חיים בחייה הקצרים, עד שנדרסה ע"י נהג מערבל בטון. הוא
אגב, נמצא בגן עדן. התכופפתי לעברה, והפשטתי אותה ממעיל הפרווה
שלבשה. היא לבשה אותו מאז שפגשתי בה, ואמרו לי שהוא מהפרווה של
כל בעלי החיים שהרגה. כן, היא לבשה אותו גם באש ובחום. זה לא
שהיא רצתה או משהו, זה היה חלק מהעינוי כנראה. בכל מקרה, היום
היא תיפרד ממנו. כאן החזק שורד, וזה לא שיש לי משהו להפסיד
מלהיות רע. הי, אני כבר בגיהנום! ג'בריל הסתכל בעניין בגופה
הקפוא, ואני לבשתי את המעיל. אושרת לא שמה לב לדבר, היא הייתה
כנראה בעולם משלה.
אם יש איזו נחמה שהיא בגיהנום, הרי שהיא לפגוש כאן את כל
האנשים ששנאת, את כל האנשים שאתה ידעת שהם יגיעו לגיהנום. אני
חושב שכל מי שאני סימנתי נמצא כאן. מה שאומר שלפחות ידעתי את
מי לשנוא. נמצאת כאן המורה שלי לסטטיסטיקה, והבוס הראשון שלי,
והמג"ד שלי במילואים, שהיה שמוק אמיתי. מעניין איפה הם עכשיו,
חשבתי. ברגע זה התחילו להופיע עוד ועוד אנשים על גבי הקרח,
כנראה הם הועברו לכאן מכל הממדים האחרים. פתאום יכולתי לראות
דרכים ושבילים ושמיים. כל מיני דברים שלא ראיתי שנים. תמיד הכל
כאן היה מרחבים חסרי גבולות, חסרי כל ייחוד.
משהו באמת משתנה. חשתי איזו התרגשות מוזרה, ולהפתעתי שום אבר
בגופי לא עלה באש כנקמה. יכול להיות שבאמת הכל נגמר?!
עזבתי את ג'בריל ואושרת והתחלתי ללכת לכיוון השביל הקרוב אלי.
עוד אנשים החלו לנהוג כמוני, הולכים להם לכל כיוון אפשרי.
אם הגיע קץ הימים, מה זה אומר כלפי? ומה זה אומר כלפי האנשים
בגן עדן? ציפי הזקנה הפריעה לי בהרהורי כשניסתה למשוך ממני את
המעיל שלי. העפתי אותה הצידה, והיא נפלה ממעלה המצוק עליו
טיפסתי, התגלגלה במורד, ובסוף נחבטה בקרח למטה. הסתכלתי עליה.
היא התיישבה, נופפה את ידה לעברי וקיללה: "לך לעזאזל!" מכל
הקללות האפשריות. מדהים כמה אנשים מפגרים.
המשכתי לטפס. לא יודע מה יצפה לי בהמשך, אבל ממשיך לתת
להתרגשות המוזרה הזו להוביל אותי, לתקווה המחודשת, זו שהדחקתי
במשך שנים, כי לא היה למה לחוש אותה, שמאיימת עכשיו לפקוע
מתוכי, להתפוצץ.
השמיים זהרו באדום וזהב. שום דבר כאן לא אמיתי, אני מודע לזה.
אני גם לא יודע באיזה מימד אנחנו עכשיו, לדעתי מין איחוד של כל
המימדים האחרים. או שזה כן אמיתי, כלומר שזה הגיהנום באמת, סתם
איזה עולם, שיצרו בו כל מיני מימדים כדי להעניש את מי שמגיע
לכאן, ושאר האנשים חיים בו ביום יום. אז איפה הם? מה הם עשו
כשהכל קפא? ולמה הכל קפא?
זה היה מאד מסקרן, וניסיתי לחשוב. מתי אומרים שהגיהנום יקפא?
מנחם הדביק אותי בריצה, מתנשף. "צ'מע, שמעון, מה קורה כאן?
אנשים מפחדים."
"נו, אז מה אתה רוצה ממני? אנחנו אמורים להיות רגילים לזה."
עניתי לו בתיעוב. מנחם הוא אחד מאלה שאפילו בגיהנום אנשים לא
סובלים. הוא מהאנשים שאסירים דואגים להתעלל בהם בכלא, והוא אכן
אנס את שלושת ילדיו במשך שנים.
הוא העביר יד בבלוריתו המיוזעות. הרחתי את הזיעה שלו. יופי,
לפחות חם לו למרות הקרח. אני שמח בשבילו. "שמעון, אנשים רוצים
שאני אנהיג אותם." הוא אמר בקולו המתחנחן.
"או. קי. אז לך תנהיג אותם!"
"אבל אני לא יודע מה לעשות! אני צריך את עזרתך!"
"אני? מה אני קשור לכל זה?! תעזבו אותי בשקט!"
"אתה לא מבין! אמרו לי שיש לך ניסיון בתחום! שאתה מי שיכול
לעזור לנו!"
"מי אמר לך כזה דבר מפגר?!"
"שילה. היא אמרה שהיית מטפס הרים בחיים. שהיית אלוף."
נהדר. אם הייתי יודע שבסוף זה יתנקם בי, לא הייתי ממהר כל כך
להשוויץ על זה לשילה לפני עשרים וחמש שנים, כשנינו היינו
בכפרה, ונחנו קצת מהזיכרונות שרדפו אותנו. קיוויתי שייצא לי
מזה משהו. זה עוד היה בתקופה שניסיתי לקוות. מהר מאד הדגימו לי
כמה לא מומלץ לקוות בגיהנום. בהלה חנקה לי את הגרון. מה אם כל
זה פשוט איזה עינוי מחוכם, משהו חדש לגמרי, כדי להתעלל בנו
סופית?! כי משעמם להם כבר מכל הבולשיט הרגיל, הם רוצים לגוון,
אז הם החליטו לעשות עוד קצת כייף על חשבוננו. החיים של האחראים
כאן הם בטח די מונוטוניים. מעניין אם להיות כאן אחראי נחשב פרס
או עונש. היי, צא מזה! פקדתי על עצמי.
נעצתי מבט קשה במנחם, עד שהוא השפיל את עיניו. "קודם כל, אין
לי שום עניין לעזור לאף אחד מכם, ובטח שלא לך. חוצמיזה, מה זה
עוזר לכם שאני יודע לטפס על הרים? זה עוזר לי!"
"אתה יוכל ללמד אותנו."
"אין כאן מה ללמוד. זה עניין של תרגול. אתה לא מצליח? אז אתה
נופל, קם ומתחיל שוב. זה לא שאנחנו יכולים להיפצע או למות."
גיחכתי. זה יהיה מעניין. למות. שוב.
"אבל..." מנחם התחיל שוב.
"מנחם," קטעתי אותו בחדות. "אני הולך עכשיו. תעשו מה שאתם
רוצים."
באותו רגע התחיל לרדת גשם. זה לא היה גשם כמו בחיים. זה היה
גשם כמו במוות. גשם אמיתי. שמחתי שיש לי את המעיל, אבל גם איתו
הייתי רטוב כולי. וכואב. כל טיפה הכאיבה, דקרה.
החלטתי לבדוק משהו. שמתי את היד פשוטה לגשם. היא מיד התחילה
לדמם. הגשם היה חד באמת. הגבהתי את הכובע של המעיל מעל ראשי,
החבאתי את הידיים עמוק בכיסים והמשכתי ללכת. אז אנחנו כן
יכולים להיפצע. מעניין אם זה אומר שאנחנו יכולים גם למות.
אני לא רוצה להתעמק בזה עוד יותר. חשבתי לעצמי. סוף סוף יש
איזה שינוי לטובה. סוף סוף לא מענים אותי, ואני בשליטה. אין לי
מה להפסיד, נכון? במקרה הכי נורא כל זה יסתיים, ואני אחזור
למצבי הקודם, ולפחות יהיה לי איזה זיכרון חיובי עכשווי שיחזיק
אותי קצת. או שלא?
אם היה לי אומץ הייתי פשוט מנצל את המצב הזה ומתאבד. קופץ
מהצוק. ואז אולי אני אמות סופית, יהיה מסך שחור וזהו זה. אבל
אין לי אומץ. כבר מתתי פעם אחת, וזה ממש לא היה כייף. זה די
הספיק לי. והפעם יש גם משהו אחר- סקרנות. אני חייב לראות מה
קורה כאן. אני חייב לדעת.
השקפתי למטה. הייתי בין האנשים שהגיעו הכי למעלה. כולם טיפסו,
בכל מקום בו הסתכלתי. היו המון הרים מסביב, בלי סוף הרים,
וכולם שרצו באנשים קטנים שטיפסו עליהם. נראנו כמו נמלים.
העלייה התחילה להיות תלולה יותר, ופתאום מוסיקה החלה למלא את
הכל. לא משהו שמימי, כמו שאולי הייתם מצפים. אנחנו בגהנום! זו
הייתה מוסיקה שגרמה לכל להקות הרוק הכבד למיניהן להראות כמו
חבורת ילדים בפיג'מות שעושים הצגה להורים שלהם. היא מילאה את
אוזני, את נשמתי. עצמתי עיניים והתמכרתי לה. יכולתי לחוות שוב
את רצח אשתי, את הפחד שהיה בעיניה, את השנאה וחוסר הרחמים
שחשתי. המוסיקה החזירה לי את כל זה. ונוכחתי שארבעים שנה
בגיהנום לא גרמו לי להתחרט. הייתי עושה את זה שוב. זה הגיע
לכלבה. " אני לא מתחרט!!!!!!!!!!!!" צרחתי, וההרים החזירו מכל
עבר הדים לצעקתי.
המוסיקה התגברה.
אני מתקרב! חשבתי, וההתרגשות אחזה בי חזק יותר ממקודם.
המשכתי לטפס. האוויר, או מה שזה היה שאנחנו נושמים כאן, נהייה
דליל עם כל צעד שצעדתי, והתחיל לשרוף לי בריאות. הייתי הכי
למעלה, מעל כולם. ראיתי גם אנשים ששכבו בלי לזוז מכוסי דם.
כנראה הגשם גמר אותם.
לא נשאר לי עוד הרבה. ראיתי כבר את הפסגה. מתח אחז בגופי.
סילקתי אותו הצידה. אני בלתי מנוצח! הגיהנום לא יכול לי! אין
לי ממה לפחד. כל המחשבות האלה של מקודם, על התאבדות, נראו
עכשיו כמו חלום רחוק. להתאבד? חה! כל ההר היה חלק מהגשם. עד
עכשיו הטיפוס היה רגלי, אבל עכשיו הגעתי לחלק הסופי, שכבר ממש
קרוב לפסגה, וכאן השביל נגמר. עכשיו צריך לטפס ממש, עם הידיים
ולא רק הרגלים. כאן העובדה שנהגתי לטפס הרבה בחיי תבוא לעזרתי.
ידעתי שמשהו טוב כן ייצא ממני אחרי הכל. תפסתי בזיז הראשון.
הוא היה רטוב וחלק. ניגבתי אותו בשולי המעיל של אושרת. חיפשתי
מאחזים נוחים לרגלים. ההר היה מלא זיזים. כבר טיפסתי על הרים
הרבה יותר קשים בעברי. הכל חזר אלי. כמו המשפט הזה שאומרים,
שאתה אף פעם לא שוכח איך רוכבים על אופנים. תוך זמן לא רב,
הגעתי כמעט לפסגה. הגשם עדיין ירד, וידי צרבו כבר לגמרי, אבל
התעלמתי מהכאב. תפסתי חזק בזיז העליון ביותר, ומשכתי את עצמי
כלפי מעלה, לעבר הפסגה. ברגע זה המוסיקה נפסקה. שקט מילא את
היקום. זה היה שקט כל כך חזק, שהוא פשוט הכה בכל המסביב. השקט
צרח. אין שום דרך אחרת לתאר את זה. בגלל השקט השתהתי לרגע, אבל
מיד התנערתי מזה, וסיימתי למשוך את עצמי למעלה.
הגעתי לפסגה.
גם הגשם פסק. שמש ענקית, כדור עצום מימדים של אש, פרצה מולי,
אדומה ומסנוורת. נלחמתי באינסטינקט רב השנים לאהיל על עיני בכף
ידי. הצלחתי לא לעשות זאת. הסתכלתי ישירות בשמש. לא פחדתי.
הרגשתי שהכל הופך להיות שחור. נקודות אדומות ריצדו אל מול
עיני, להבות התגבשו, בערו, עיכלו את בשרי. הרגשתי את זה ועם
זאת לא הרגשתי את זה.
ועדיין השקט צרח. ופתאום- הכל נרגע. אור לבן ומסנוור הקיף כל
עבר, ואז החל להתפוגג, ומימד האש התגלה במלוא תפארתו מול עיני.
לא!
"לא!" צרחתי.

"אל תפחד, שמעון."
הקול כאילו דיבר בתוכי.
"אתה הנבחר."
הסתכלתי סביבי. הייתי לבד. אף נפש מתה לא נראתה כאן.
"נבחר למה?" שאלתי בקול.
"להחליף את השטן."
אוקי, זה חידוש. "למה, מה קרה לו?"
"כל אלף שנה השטן מתחלף."
"ו...אני הולך להיות השטן החדש?"
"כן."
"מה זה אומר מבחינתי?"
"זה אומר שאתה קובע את החוקים בגיהנום. מה שאתה רוצה. בתנאי
שכולם חוץ ממך סובלים. אתה יכול לקבוע איך הם סובלים, יכול
לעשות הקלות, שבת יום מנוחה, מה שאתה רוצה."
"ולמה אני הנבחר?"
"מי שמגיע ראשון לפסגה."
"פשוט עד כדי כך."
"אכן."
"ומה קורה איתי?"
"מה שאתה רוצה. כל מה שתדמיין יתממש. אתה מעצב העולמות, יוצר
המימדים. ובעוד אלף שנה תוחלף."
"ואתה אלוהים?"
"אין אלוהים."
"אה?"
"אין אלוהים. אני הוא אני. הסדר הקיומי. אני לא ישות, ולא אדם,
ולא שום דבר. אני הוא אני. הכל ולא כלום."
"אוקי, עמוק מאד. אז, אה, איפה אני חותם?"
"הרגע חתמת. תהנה."
"הי רגע, חכה! אתה עוד כאן?"
"כן."
"איך אני יוצר איתך קשר, אם אני רוצה לשאול עוד שאלות או דברים
כאלה?
"אין עוד מה לדעת. אין עוד מה לשאול."
"אין לך חוש הומור, נכון? סתם סקרנות."
"לא."
"טוב."
"בי."
"בי".

יום אחד הגהנום קפא. אני מאד הרווחתי מכל הקטע, זה בטוח. מאז,
הגהנום הוא מקום הרבה יותר טוב, לפחות עבורי. ויתרתי לגמרי על
כל הקטע של המימדים. השארתי את התפאורה של ההרים המושלגים,
והחייתי את כל מי שמת במהלך המסע. זה הרג אתם! להיות שטן זו
חוויה מאד מעניינת, מאד ייחודית. אין לי קרניים, וכל שאר
השטויות, למרות שיכולתי לשים לי. אני יכול הרי ליצור הכל. הכי
כייף היה לחשוב איך אני בונה את הגיהנום החדש. כל הקטע הזה של
העינויים והכפרה- טוב, הוא לא עשה לי את זה. הוא לא עשה לי את
זה כתושב, ולא כשטן. התייעצתי טיפה בבבואה של אשתי. היא הייתה
הרי מומחית בלעשות גיהנום, והיא הציעה לי את הרעיון הסופי, זה
שאימצתי.
לפעמים אני משקיף על החיים האמיתיים, או אפילו בא לבקר, לובש
כל מיני דמויות מוזרות. כל פעם אני נדהם מכמות התושבים לעתיד.
אתם יודעים כמה מגיעים לי לכאן כל יום? אה, וגן עדן? שעמום
מוות. אני הוא אני סיפר לי מה עושים שם: כל היום יושבים בבריכה
ושותים משקאות טרופיים בתוך כוסות עם מטריות צבעוניות. הוא היה
מאד גאה ברעיון הזה. נראה לי שאת אני הוא אני צריך להחליף פעם
באלף שנה. ואולי עוד יחליפו. הרעיון של אשתי הוא הרבה יותר
טוב. הגיהנום כיום הוא חוויה הרבה יותר ייחודית מבעבר. חבל
שלאני הוא אני אין חוש הומור.
הייתי מספר לכם מה זה, אבל אני לא יכול, אני הוא אני השביע
אותי לסודיות.

אני כן יכול לנחם אתכם: אל תדאגו, רוב הסיכויים שתגיעו לפה
מספיק מהר.