קולו של הים שקע, אש ארגמן שטפה את האופק, בזמן שאני בהיתי
בשקט לעבר השקיעה. היה זה כאילו העולם עמד מלכת, שקט מוחלט. רק
אני והשקיעה מחליפים מבטים, מנסים שתינו להבין מי הוא מי ולמה
הוא שם ולא פה.
אני לא יכול לחשוב על מה יכולה לחשוב תופעת טבע, לבטח שלא
תופעה שממלאה אותך בתערובת כזו של רגשות, כמו מייתר נשכח ששוב
מתחיל להתנגן לו בתוך הלב. בסוף הפסדתי בתחרות המבטים הזו,
סגרתי את עיני והפניתי את מבטי. לא יכולתי להתחרות במשהו כה
גדול, משהו שמשפיעה חזק יותר מכל דבר אחר על הלב עצמו. הדם
עדיין געש בתוכי, הזרימה רק התחזקה אחרי שהורדתי את מבטי מהנוף
הזה. חנקתי את הרצון להזיל דמעה, דמעה שרצתה לצאת אחרי כל
הזיכרונות שצצו בן רגע אחרי הצפייה בשקיעה ללא כל סיבה, הם
פשוט הופיעו והכו הכי חזק שרק יחלו באותו המייתר שנשאר חשוף.
את מבטי הפניתי לאופק, אך אש הארגמן כבר לא הייתה שם, היא
הסתלקה כשראתה שאיני מהווה אתגר. נשארתי רק אני והים השקט,
בוהה בכוכבים שחלו להופיע אט אט, מחפש את הכוכב שהכי מושך את
העין לכיוונו. בזמן שחקרתי כך את השמים, לא יכולתי שלא להיזכר
ביום דומה לפני שנה, שגם בו, ללא כל עניין מיוחד או סיבה,
סקרתי כך את השמים, כמו בכל יום אחר. אותו היום, אבל, היה
שונה, באותו היום ראיתי מוות, באותו היום ראיתי שזה לא הניע
אותי כלל. ברגע שראיתי את הפצועים, את חלקי הגוויות והרגשתי את
סירחון המוות, לא עבר לי בראש כלום מאשר קול חלש של עצמי שצץ
משום מקום ולוחש: "זה היה בלתי נמנע, אף אחד לא היה יכול לעשות
כלום, גם אם רצה". עד כמה שהרעיון היה מצער, זה היה נכון,
בייחוד שהוא כל כך השתקף לי בחיים שהיו תמיד מלאים בכל כך הרבה
מקרים כואבים שהיו מחוץ לשליטה שלי, אפילו אם אני הייתי בינות
השחקנים על אותה הבמה בה הכול קרה, כמו שחקן שלמד את תפקידו
טוב מדי כך שלא יכול לסטות מהתסריט ובכל זאת לא מבין את מהות
תפקידו, או אפילו המחזה בו הוא כשחקן. הכול נראה כל כך בלתי
נמנע מהצד, אבל ברגע שחווים את זה מבינים שזה לא כל כך נורא,
זה אולי השיעור היחיד שבעצם יחזיק בתלמידו עד הסוף ויעניין
אותו בכל מני מצבים ויחנך אותו לבגרותו. אבל אז נשאלת השאלה:
מה עם הבגרות? מי אמר שהשיעור יסתיים שם? הוא לא. אין תסריט
טוב יותר מתסריט החיים, ואין מחזה מדהים יותר מלצפות בתוך עיני
האדם אותו אתה אוהב ולראות אותה שם, את השקיעה שבוערת בצבעי
הארגמן ולהרגיש את המיתר שמתחיל לנגן את אותה המנגינה הכואבת
לאחר שמפסידים בדו קרב ומשפילים את המבט.