חמש וחצי בבוקר, היום אני כבר לא אזכה לראות את השמש כשהיא
תתחיל לבצבץ בין הבניינים.
הייתי רוצה כבר לישון בשעה שכזאת, אני כולי סחוט מעייפות אבל
הצורך לכתוב לא מרפה והעניים לא מסכימות להסגר.
עוד יום עובר ועוד בוקר מגיע מאוחר, משהו נכנס לפה בלי ממש
לטעום אותו ועוד פעם לבלות עם חברים בלי ממש ליהנות, עוד פעם
לדבר אתך בלי ממש לדבר.
פה זה מתחיל להרוג אותך, בנקודה שאתה מתחיל לשנות תפקיד מגיבור
מספר לצופה מהצד. פעם הייתי נהנה לצפות מהצד, הייתי מרגיש
כאילו שמתי את החיים שלי על נהג אוטומטי ובכיף צופה איך הכל
מתנהל כשורה.
אבל עכשיו, אין לי ממש חיים כדי לעבור למצב אוטומטי בשבילם.
הכל מתחיל לאבד צבע, קילופים בקיר וצללים מתחילים להראות נורא
מעניינים. אולי בגלל זה אני רוצה אותה, אולי בגלל שהיא הדבר
הכי מעניין שפגשתי בחצי שנה האחרונה, אולי בגלל שאני מקווה
שהיא תיתן לי קצת צבע לחיים האפורים שלי.
אבל אני יודע שזה לא תמיד היה ככה, היו זמנים טובים, זמנים
שבאמת יכולתי להגיד שאני מאושר, מבודר ומאותגר...

ישבנו בסלון, היה כבר מאוחר, את כבר מנקרת ומזילה ריר על הכתף
שלי. אני אמרתי "בואי, הולכים לישון", ההורים שלך נכנסו, כביתי
את הטלוויזיה, "היי ילדים, איך היה הסרט?"
"לא משהו האמת, איילת נרדמה..."
"טוב, אנחנו הולכים לישון. לילה טוב".
"לילה טוב".
הקמתי אותך בעדינות, התחלת לדדות לכוון המיטה.
"אני רק מעשן סיגריה ובא, תכיני את המיטה".
סיגריה של אושר. בחודש נובמבר, בשלכת סגולה, באמצע הלילה, על
נדנדה חורקת וכוס חלב. לעשן סיגריה לפני שינה באווירה הזאת
הופך את האקט להרבה יותר מהנה.
נסגרה הסיגריה ואיתה החלונות והאור, הלכתי לצחצח שיניים, חיכית
לי בחדר לא לבושה, לא ישנה וממש לא תמימה אבל בטוחה בעצמך.
"בא לפה חמודי..." כשהגברת מבקשת, הצמיתים נענים.
"אבל איילת, את במחזור, את בטוחה?"
"אם זה לא מפריע לי אז גם לך זה לא אמור, לא?"
"ממש לא מפריע לי, את זה את יודעת".
בנקודה מסוימת במערכת יחסים אתה מקבל את הנוזלים של בת הזוג
שלך באהבה.
הסקס היה מאד משחרר, כנראה היה חסר לשנינו, אחרי הכל לא ראיתי
אותך שבועיים. יצאת לשירותים לסידורים. אני יצאתי לכביש
לסיגריה של אחרי סקס.
בוקסר, בלי חולצה, סיגריה דולקת ביד ימין, ניר טואלט להתנקות
ביד שמאל ואזור חלציים מלוכלך בדם.
אושר... ללא ספק זמנים של אושר.

ביום שישי האחרון ספרתי להורים שלי שאבדתי את כל זיכרונות
הילדות שלי.
ישבנו לארוחת ערב של יום שישי כל המשפחה ואפילו סבתא הייתה.
ספרתי להם על פעם אחת שבאתי עם כמה ילדים מהכיתה לעשות עוגה
בבית לרגל יום בישולים בבית הספר, מה שהפך להיות כמעט שריפה
בבית, זה היה מאד חדש להם והם מצאו את כל העניין מבדר אולי
בגלל העובדה שעברו מאז יותר מחמש וחצי שנים.
לא יכולתי לזייף יותר את הצחוק שלי, הסתכלתי על אבא, "אבל זה
אחד הזיכרונות היחידים שלי, לפני גיל 16 אני לא זוכר כמעט
כלום".
"מה אתה מדבר שטויות?! אתה לא זוכר איך היית בורח מהבית ספר
והיו שולחים את מאיה למצוא אותך?"
"אני יודע על הספורים האלה ממנה, אני לא זוכר אותם בעצמי, כמו
כל דבר אחר מאותה תקופה".
אימא שלי מצאה את זה נורא מוזר אבל משעשע ובתור בדיחה היא
הציעה שנשלח אותי למהפנט כדי שיחזיר לי את הזיכרון. כולם
צחקו.
גם אני צחקתי, רק אבא לא צחק. ובזוית העין שלי יכלתי לראות
שהוא מסתכל עליי, לא במבט כועס, אלא כאילו שהוא מנסה לבקש
סליחה.
רק אני והוא יודעים.
רק אני יודע על מה יש לו להצטער.