[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קרן דובינסקי
/
מי אני בעצם?

בימים של עצבות בחוסר ודאות אני נמצאת מול המסך וכותבת, כותבת
כי זה הדבר היחידי שמשלים אותי הדבר שנותן לי להיפתח ולאמר מה
שבא לי בלי לפחד ממה יגידו וזה נותן לי כוח להמשיך הלאה, זה
ממלא את המצברים מחדש.
אנשים מסויימים יגידו שזה חולשה כי במקום להגיד בפנים אני
כותבת לעצמי הכל.
אבל ככה אני רגילה לחיות, פוחדת להגיד את האמת בפנים לאנשים,
כי אני חוששת מהתגובה חזרה אולי לא אוכל להתמודד עם התגובה.
נסעתי לי לניו יורק בפעם השנייה חשבתי שאולי ילך לי טוב יותר
מבארץ אבל טעיתי רק הרגשתי בודדה ולבד רחוקה מהאנשים היחידים
שבאמת אוהבים אותי, גם שם התאהבתי בבחור הלא נכון וגם שם נחלתי
אכזבה.
לא יודעת למה זה קורה לי למה אני מתאהבת מהר, למה אני נקשרת
מהר וחושבת שהבחורים האלה באמת רוצים להיות איתי ולא רוצים רק
סקס ולנצל אותי. מקבלת כל הזמן סטירה וממשיכה כאילו רוצה עוד
ניראה לי שאני סדיסטית.

החלטתי לערוך שינויים בחיים שלי לשנות מראה חיצוני, ללמוד
משהו, אולי אפילו לפתוח איזה בית קפה קטן וחמוד שיהיה רק שלי
ואני רק זקוקה ליד תומכת, לאהבה שתציף אותי ותדחוף אותי הלאה
שתדרבן אותי שתגיד לי שאני עושה את הצעד הנכון אבל אין אהבה.
וכשאין אהבה אין לי כוח, לא קל להיות לבד זה נורא, אמנם יש לי
משפחה חמה אוהבת ותומכת וכמה חברים טובים אבל זה לא ממלא את
החלל הריק שיש לי בלב.
אני מעשנת המון מנסה להפיג מתחים, בתת מודע יודעת שזה מזיק לי
נאכלת מבפנים, בת 28 ולא יודעת מה לעשות עברתי הרבה בחיים לא
יכולה לשקר ולהגיד שהכל היה כל כך רע אבל גם לא היה כזה טוב.

מנסה לחשוב בהיגיון להיות ריאלית, לא הולך לי מנסה להיות
אופטימית ונישברת מהר,מנסה לעשות את הדבר הנכון ויוצא לי ההיפך
הרגישות אצלי גוברת לפעמים על התבונה, העצבנות שלי מגיעה
לשיאים חדשים שלא הכרתי קודם וזה מפחיד אותי מאוד.
לא חושבת שאני מסוגלת להזיק לעצמי חוץ מלעשן את הסיגריות
המסריחות האלו למוות, אבל ממש לקחת את חיי ולאבד אותם אין לי
אומץ גם מזה אני מפחדת.
מפחדת להשאיר מאחוריי חלל גדול מדי, שיכעסו עליי לא אוהבת
להרגיש שמישהו כועס עלי או לא אוהב אותי, בגלל זה אני תמיד
משתדלת להתאים את עצמי לחברה שאני מסתובבת בה, זה יותר קל לי
מאשר להתמרד או להיות "מיוחדת" בדרך מסוימת.

ולמי אכפת באמת מסיפור חיי למי זה משנה מה אני מרגישה?
החברים אומרים שלהם זה משנה אבל... אולי אני לוקחת אותם כמובן
מאליו ולא חושבת שזו זכות שיש לי חברים, מה אני הייתי עושה
בלעדיהם למי הייתי בוכה או מספרת חוויות עם מי הייתי צוחקת על
מה שקרה לי?
אז אני מודה על החברים שלי והמשפחה שלי ואני כועסת שאין בחיי
אהבה של גבר לאישה ומחכה וסובלת ואומרת לעצמי הוא עוד יגיע
ויהיה לך טוב.
לפעמים אני אומרת לעצמי את מי את בעצם משלה למה שירצו אותך מה
יש בך?
למה את טובה מאחרות? ואין לי תשובות לשאלות.

והמחשבות רצות מנסה להעביר את חוסר המעש בשינה ומתעוררת שוב אל
אותה תמונה.
מחכה למלאך שיבוא ויציל אותי שיבוא ויראה לי את הדרך והוא לא
בא, כולנו מחכים לו אצל חלקנו הוא כבר היה והם על דרך המלך או
שלא, כנראה שהוא לא יודע את הכתובת שלי.
האם אני צריכה לשנות את דרכי? או לשנות את מי שאני? ואז אצליח
להיות מאושרת?
הדרך לאושר רצופה במכשולים חלקם קלים וקטנים וחלקם גדולים
ומסובכים.
אני כרגע בחלק המסובך יותר, מקווה שיש עתיד מעבר לאופק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
התפוח הרקוב לא
נפל רחוק מהעץ





שמאי ליבוביץ
הסניגור של
והנכד של


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/5/04 10:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קרן דובינסקי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה