אז קניתי לי אוטו... וקראתי לו בשם הראשון שעלה לי לראש, בובי.
שם כזה שהוא שיא ביטוי הגבריות. כך תפסתי שתי ציפורים במכה
אחת: עצמאות בהתגלמות אוטו וזכר בהתגלמות אוטו. רק שעם המזל
המחורבן שלי בבובי יעבור משבר זהות ויחליט שהוא מכונית...
בעקבות המשבר ההולך וגבר, גבר והולך החלטתי לנקוט בצעד טקטי
דרסטי ואמיץ. אז אפילו שאין לי עשרים אגורות לקנות מסטיק,
קניתי מסטיק והלכתי לחטטה (מגדת עתידות במרוקאית) שחברה טובה
המליצה עליה. מנסיון, וגם יעיד מי שחווה זאת, כשמגיעים ללובי
אצל חטטה בבית המסטיק הוא השקעה חכמה, כי אם אני לא צבועה
בבלונד, אין לי שרשרת זהב מאסיבית ואני לא בת שלושים עם ילד בן
עשרים ותשע, רצוי לפחות ללעוס מסטיק בהפגנתיות.
תוך כדי הנסיעה לשם סיגלתי לעצמי צורת לעיסה דומיננטית, רק
שממש שכבר הרגשתי ככה שולטת בעניינים חשתי שמשהו אינו כשורה.
בדרך כלל אני לא מצליחה להזיז את עצמי, אבל הלסת? זה כבר סיפור
אחר. לכן קצת נבהלתי כשהשיניים העליונות שלי סרבו להתאחד עם
אחיותיהן התחתונות. עשיתי פרסה, ומצאתי את עצמי בבית חולים
מאובחנת כנקועת לסת. מה יותר ברור מזה? אפילו למגדת עתידות לא
הצלחתי להגיע. מסקנה: אין עתיד! ורק כדי להבהיר איזשהו עניין
מסוים, כל העניין הזה שמופיע בסדרות, לעיתים מאוד קרובות, על
איך שבסופו של יום סיוטי שכזה כל הזכרונות הרעים נעלמים בעקבות
חיוך מקסים אחד של הרופא המטפל, שנראה מינימום טום קרוז
מקסימום בראד פיט- בולשיט אחד גדול! אוה, מדובר אומנם בבראד...
בראדוביץ' טכנאי רנטגן ממוצא רוסי עם פה זהב קומפלט, וסוף סוף
מישהו שמח לראות אותך ערומה. רק חבל שזה בגלל שבהשוואה לבנות
שבעים מרוטות ומשתפלות שהוא נאלץ לראות מידי יום את חידוש
מרענן. וכך נחתם לו יום נוסף בחיי... לו רק עתידי היה נראה
זוהר כמו החיוך של בראדוביץ'.