היא מביטה בך, תוהה אם להכנס או לא.
היא עפה מרחוק ועברה תלאות רבות בדרך אבל עכשיו היא סוף סוף
פה...
היא לא יודעת איך תקבלי אותה, את הצורה שלה שהיא שונה משלך.
היא מעדיפה להמשיך לעמוד על אדן החלון, לנוח מהדרך הארוכה שהיא
עברה, להמשיך לעמוד ולהביט בך. הכנפיים שלה עייפות נורא, אבל
מהרגע שנכנסת לחדר היא התמלאה מחדש, באנרגיות, בשמחה שמילאה את
גופה הקטן במרץ וחיים.
את נכנסת לחדר, מורידה את הבגדים. היא שמה לב שעבר עלייך יום
קשה, היא רוצה להיות שם בשבילך, להקשיב, לשמוע, אבל היא לא
מסוגלת להתקרב.
את פוסעת עירומה לתוך חדר המקלחת, לשטוף מעליך את היום שעבר.
היא שומעת אותך שרה, וחושבת לעצמה שלמרות הכל יש בך מעט שמחה,
כי כששרים במקלחת אז שמחים. את יוצאת, מתנגבת, שמה עלייך את
הפיג'מה הורודה והקטנה שקנית אתמול ונשכבת לישון, תוך פחות
מדקה נרדמת.
עכשיו היא כבר לא תוהה ולא חוששת, היא עפה לכיוונך מתיישבת
לצידך.
היא מניחה את המקור שלה בעדינות על המצח שלך, היא שואבת לתוכה
את הריח הכ"כ מיוחד שלך. הריח שבשבילו היא שווה לעוף כ"כ רחוק.
עם הריח שלך היא נרדמת.
כשתקומי בבוקר היא כבר לא תהיה שם, היא כבר תהיה בדרך חזרה
לחייה, שלך אין שום קשר אליהם.
היא תחזור מתישהו, כי הציפור הזאת, היא בעצם... אני.