הזמן חולף פה כל-כך לאט. כשמצפים למשהו, תמיד לקראת הסוף, נראה
כי הדברים נמתחים על גבי הזמן כאילו לעולם לא יסתיימו. לפני
שנה זה היה כשהייתי צריך לנסוע עם אבא שלי לחו''ל בגלל שסבתא
חלתה. אבא לא ידע עלי, הגענו יחד לישראל ולקחנו רכבת. סיפרתי
לו שאתה מחכה לנו בתחנה בעיר שלנו ושאתה חבר טוב. ישבתי במושב
ברכבת וגירדתי את הקירות מרוב געגועים, לא יכולתי לנשום, עצמתי
את העיניים לאט בעודי מסתכל מבעד לחלון דמיינתי את אצבעותיך
עוברות לי על הלחי, ואז על הפה, ועל הצוואר. הרגשתי את עצמי
נושם אותך ומתפורר בעודי מחכה לראותך.  
הרכבת הזאת, לקח לה כל-כך הרבה זמן להגיע, ואז, כשהיא עצרה,
ירדנו, אני ואבא שלי, במדרגות ושם עמדת, כל-כך יפה, כל-כך
תמים, כל-כך התגעגעתי. זה כאילו ברח לי מהראש שאבא שלי היה שם
ופשוט רצתי אליך וחיבקתי אותך ועצמתי את העיניים חזק כדי שוב
להתרכז במגע גופך ואתה מחייך וצוחק ומזכיר לי שאנחנו ליד אנשים
ואני לוחש לך שלא איכפת לי. ואתה נותן לי נשיקה עדינה על
הצוואר ואז מרחיק אותי ממך. אבא שלי מגיע ואני מכיר ביניכם
ואני קולט את עצמי מסטול מאושר. לאן נעלמים לי הימים האלה, איך
הם מתחמקים בין האצבעות כמו גשם בלילה סוער בלעדיך.

כמו שאז חיכיתי שהרכבת תעצור כבר, גם היום אני מחכה שהיא
תעצור, והזמן כל-כך ארוך, ואני שוכב פה, ואני כל-כך עייף,
וכל-כך מתגעגע לימים שבהם שנינו היינו שלמים עם עצמנו, אוהבים,
מתפרעים כאילו אין מחר. ואז כשבאמת אין מחר, אני מוצא את עצמי
לבד, בלי משפחה, בלי חברים, בלעדייך. וסליחה, סליחה כל-כך
אהובי, סליחה על שהרגתי אותך, סליחה שגרמתי לך לכל-כך הרבה
סבל, סליחה שהעזתי לבגוד, סליחה שהעזתי לשכוח לרגע את גופך, את
מבטך, את קיומך.

אתה זוכר איך בפסח שעבר, למחרת ליל הסדר כשבילית אצלנו כי
הוריך היו בחו''ל, ירדנו שנינו במדרגות בחמש בבוקר במושב,
כשציוץ הציפורים בחוץ היה כל-כך חזק שנינו התיישבנו ליד האח
שכבתה ואני הרמת גחל קר וכתבתי לך על המצח ''אני אוהב אותך'',
ואתה לקחת גחל ואז פשוט מרחת לי אותו בלי הכרה על הפרצוף
והתחלנו לריב ולצחוק. ואז שפכת עלי את התה שלך שהיה כמעט חם
לגמרי ואני התעצבנתי והלכתי מהר לשירותים ואז, אז באת לשירותים
ועשינו שם את מה שלא העזנו לעשות בלילה, בחדר ליד החדר של
ההורים שלי.

הייתי מת להאשים את הריב שהיה לנו כדי להרגיש שאני איכשהו
מצדיק את מה שעשיתי לך. פשוט הלכתי לי למישהו אחר, והוא כזה
צבוע, פשוט הרשה לעצמו לשנות לי את הגורל. איך הייתי טיפש
והאמנתי לו, שהוא עושה בדיקה כל ארבעה חודשים ודואג להיזהר.
איזה להיזהר?! אני לא אשכח את מה שהוא עשה לנו לעולם! והוא עוד
מסתובב לו חופשי, כולו מרוצה מעצמו. אני זוכר את המבט הנוראי
שהיה לו כשהוא הופיע לנו באותו הערב כולו שיכור ומסריח, וצחק
לי בפרצוף שהוא אוהב אותי אבל עכשיו גם אני חולה, גם לי יש...
גם לי יש איידס.

זה היה כמו אלפי סכינים שחודרות לי לבטן בשנייה, רק להרים את
מבטי ולקלוט אותך עומד חיוור בפינה, נראה כמו מי ששופט גזר את
דינו למוות. ואני לא יכולתי לנשום, לא יכולתי להאמין למה ששמעו
אוזני, לא יכולתי להאמין לצביעות, לנוראיות הזאת שבלקלוט שימיך
ספורים, ושמי שאחראי על זה עומד מולך וצוחק, כאילו הרגיש טוב
עם מעשיו, זה היה פשוט סופני, יכולתי להרגיש את נשימותיך באותם
הרגעים, את ליבך דופק והולם בך במהירות כשהבנת שכמו שהשיכור
המסריח שעמד מולנו גזר את דיני, גזרתי אני את דינך. ולמה? למה
אהובי לא חיכית לי? למה כל-כך מהר? למה הייתי אני צריך להישאר
מאחור.

רק רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך, שאני לא יכול בלעדייך, שכל
שנייה שעוברת ננעצת בליבי כסכין המזכירה לי את שעשיתי לאהובי.
ושעכשיו, אחרי שלושה חודשים בלעדייך, אני סוף סוף עולה על
הרכבת הזאת, ומחכה דקה אחרי דקה, מביט בחלון, עד שהיא תעצור,
ואני ארד, ושוב אראה אותך עומד מולי, צעיר, יפה ותמים, מחכה
שאחזור, מחכה שאחזור. ואתה תושיט לי יד ושנינו ביחד, נצא לעולם
חדש, כל בוקר נקום מוקדם ונשתולל, כמו שני אוהבים חסרי תקנה.
בלי דמעה. בלי כאב נוסף בנשמה.