כותבת לך מתוך געגועים נכזבים.
מתוך שירים שאיבדו ממשמעותם מרוב קריאות וליטושים.
שוב העצב ממיס את מה שלא השארתי שם,
ובימיי העמוסים דוחפת מחשבה אחת כאן, מחשבה אחת שם
כדי לחיות אותך שוב.

ענני זיכרונות מרחפים כעת באוויר,
עשויים מטיפות קטנות של געגוע.
טעם הנוסטלגיה, חודר עמוק למחשבותיי,
חשק לקחת עיפרון ולכתוב.

אך איך הגיוני שבין מילים אחפש אותך,
והרי ידעתי שאינך?
איך הגיוני שאנסה לצייר דמותך בכתיבה שגויה?
ואיך הגיוני הדבר שעוד לא הגיעה שעת הפרידה?
תראה במרחק שקיעה יפיפייה,
עץ ישן, נשרו עלעליו, צבעי סתיו.
חבר חדש, שתיקות של מבוכה, כמה יפה היא כל התחלה...
(ומה עם שתיקות של חברות עמוקה?)

ורד לבן, בקרוב טיפות הגעגוע יצבעו אותו בצהוב.
מגיש לידי ,
להניח - ראשונה...
          "את הכי אהבת אותו"
צמרמורת חולפת בגופי,
האם הוא יודע זאת?
(האשמה עוד תמלא אותי)

הילת הקשר עוטפת אותי עכשיו,
אלה שסביב נעלמים.

רגע מכריע - היכן להניח את הורד בצורה הכי פסטורלית ויפה
שאוכל?

הנחתי.
   הקסם תם.


אותן טיפות של געגוע זולגות כעת מלמעלה,
נשמעות כמו דפיקות קטנות
הלילה,
נראה לי שאשאיר את הדלת פתוחה...