בחלום אני עומד בשדה ירוק נרחב. אני מסתכל סביב ולא רואה אדם.
אני יודע שיש ים בקרבת מקום, אני שומע אותו, אבל אני מביט סביב
וכל מה שאני רואה זה דשא, מקיף אותי מכל צדדיי. אני חש את הרוח
נושב, את תחושת הליטוף על עורי הערום. ואז האוויר מתקרר והרוח
מתחזקת ואני רוצה שזה ייפסק. המגע הרך של האוויר, שכה פינק,
עכשיו מכאיב. כאילו נדקרתי בגבי. אני לא יכול להפסיק לחשוב איך
פעם אהבתי את הרוח הקלילה ותוהה מה קרה לאותם רגעים של אושר.
לאן כולם נעלמו?

אנחנו יושבים אחר צהריים אביבי בבית קפה בפינת הרחוב. מאז אותו
רגע בו המלצר הביא לנו את המשקאות, אנחנו שותקים. אני תוהה איך
נתמודד עם השתיקה המביכה הזו וממשיך לספור לעצמי את השניות,
לראות כמה זמן אנו מחזיקים מעמד בשקט הזה. ממש לפני השניה המאה
שלושים ושמונה, היא סוף סוף מוציאה מילה מהפה.

"אז על מה אתה חושב?"

אני לא חושב שהיא באמת רוצה לדעת. ואז אני נזכר איך תמיד אני
מנסה להיראות מתוחכם על ידה, מין אינטלקטואל, ואני לא חושב
שאני אצליח להמשיך בהעמדת פנים הזו. טוב, אולי רק עוד טיפה.

"נו אז... על מה אתה חושב?"

דיברנו על לעבור לגור ביחד. אחד מאיתנו, לא זוכר מי, אמר שהוא
צריך זמן לחשוב על זה, ואנחנו עדיין מחכים לאותו אדם שיחליט.
אולי זה היה אני? אין לי מושג.

"סתם על משהו שקראתי היום ב'הארץ'."

"מה קראת?"

מלכודת. אני לוקח עוד לגימה מהמשקה להרוויח עוד קצת זמן מחשבה
ומנסה להיזכר בכל אותם דברים חסרי משמעות שקראתי היום בעיתון.
פיגוע שסוכל, עוד שביתה במשק, ניצחון של מכבי... חייב להיות
איזשהו נושא מעניין שאפשר לדבר עליו.

"זה לא באמת מעניין. סתם אומרים שחישבו ומצאו שבעצם צריך
להוסיף ארבעה-חמישה ימים ללוח שנה. זאת אומרת שהיום זה לא באמת
יום שלישי, אלא שבת או ראשון או משהו כזה." היא לא נראית כל כך
מעוניינת בנושא אבל אני כבר בשוונג: "את מבינה... ביממה אין
באמת עשרים וארבע שעות. זה יותר כמו עשרים ושלוש וחמישים ותשע
דקות וכמה שניות. ובגלל שעד היום חישבו לפי עשרים וארבע שעות,
אז הצטברו להם כל מיני שניות אבודות, שעכשיו כולן ביחד שוות
לכמה ימים. ובגלל זה היום זה לא היום... את מבינה?"

"על מה באמת חשבת?"

בטח נשמעתי ממש מפגר עם כל שטויות הללו של  'היום צריך להיות
ראשון', אבל ידעתי שלא יכולתי לומר לה את האמת, שאם היא לא
הייתה מפריעה לי, כבר מזמן הייתי עובר את האלף עם ספירת השקט
שלי.

"על מה באמת חשבתי?"

"כן."

המלצר מגיע ושואל אותנו אם הכל בסדר. אני דופק לו מבט של -
נראה לך שהכל בסדר? אם יש משהו שאני שונא יותר מהשתיקות
המביכות האלה זה השיחות בהן אתה מרגיש שכבר עדיף היה לך לסתום
את הפה מלכתחילה, בגלל שאתה יודע שברגע שכן תפתח את הפה, לא
ייצא ממנו שום דבר אינטילגנטי.

אוי, היא מסתכלת עליי. מה היא רוצה שאני אגיד? היא באמת רוצה
אני שאומר את זה, שאני אגיד את הדבר הזה שאנחנו כל כך מנסים
להתעלם ממנו שבועות, שאולי אנחנו לא כך טובים ביחד, ושהגיע
הזמן שמישהו מאיתנו יקום כבר ויגיד את מה שהשני מפחד כל כך
להגיד. אני לא מאמין שבאמת חשבנו על לגור ביחד. ולמה לעזאזל
אני לא מצליח להיזכר מי היה צריך לחשוב על זה. אני או היא?

"על מה את חושבת?"

ההגנה הכי טובה היא התקפה. ובלי לחשוב היא עונה:

"שום דבר מיוחד, רק גורל."

וככה בלי להתאמץ היא מערבבת לי מחדש את כל המחשבות בראש. מה
זאת אומרת? למה היא מתכוונת - שום דבר מיוחד, רק גורל?

השניות הבאות מרגישות כמו נצח. אני חושב על תשובה מתאימה,
איזושהי הערה שנונה, קאמבק מתוחכם, ועל זה שהיא גורמת לי לחשוב
יותר מדי. הראש כבר מתחיל לכאוב. שום דבר מיוחד, רק גורל.
 
אני מסיים את מה שנשאר לי בכוס ונועץ בה מבט ישר בעיניים:
"הגורל שלנו, שלי ושלך, נקבע לפני הרבה זמן," אני קם, מוציא
קצת שטרות מהארנק ומניח אותם על השולחן, "אבל אז אנחנו הגענו,
אני ואת, והרסנו תוכנית מושלמת."

היום אני די מתגעגע לאוויר הקר.