העולם מורכב מאנשים קטנים ורגעים קטנים. אוסף של נשמות תועות
שמחפשות את הדרך ולא מוצאות. כמו דגים באקווריום. מסתובבים
מסביב לעצמם כל הזמן ולא מוצאים את הדרך החוצה. והאמת, לא בטוח
שגם אפילו מחפשים, התרגלו אליו ושכחו שיש מים אחרים.
האקווריום, הוא בעצם המון המון חתיכות קטנות של חול, מותכות
לזכוכית. קצת גומי ומתכת, אולי פלסטיק. ויש בו מים, ואבנים,
ואצה ירוקה מלאכותית, כדי שהם ירגישו בבית. ניסיון מזויף,
כושל, לחקות את הטבע.
גם המסלול של הדגים קבוע. והמים, הם אותם מים כבר הרבה זמן.
טיפה מעופשים, קצת ירוקת, אבל זה מה יש. הדגים, להם לא איכפת.
הם ממשיכים לחרבן במים ולטנף אותם, מקווים שתבוא איזו יד גדולה
מלמעלה ותחליף להם את המים, וגם אם לא, לפחות תנקה קצת, כי כבר
שנים שלא עשו פה ספונג'ה כמו שצריך.
אבל היד לא באה, אין מי שינקה. פעם, בעצם, היה כאן דג טפיל
שאכל את הפסולת וניקה קצת מסביב, אבל הוא היה סגול וקטן ומוזר,
בעיקר מוזר. קראו לו אריק. הוא היה שוחה לו בשקט ומנקה מסביב,
די מרוצה מהג'וב הנוח שסידר לו חבר של אבא (האוכל היה מצוין,
גם אם השעות לא משהו). בזמן הפנוי שהיה לו, היה מתחפר בפינה
למטה, איפה שהחצץ, ומסתכל על כולם משייטים להם ומרכלים עם
כולם. היה לו חיוך קטן וקבוע בזווית של הפה, וסיגרית אצות
תקועה בצד השני.
סך הכל, היה מבסוט מהחיים.

בסוף, נמאס לכולם שהוא מסתובב להם כל הזמן בין הרגליים, מוזר
כזה ומסריח מהזבל שניקה כל היום, ועוד מחייך להם בפרצוף עם
הסיגריה. אז עשו אסיפה גדולה והחליטו שאותו, הם לא רוצים יותר.
למרות הכל, לא היה להם נעים לזרוק אותו סתם ככה, אז אספו מכולם
כסף ושילמו לשני עבריינים עם סנפירים גדולים שיציקו לו, עד
שהתפטר והלך, נעלם, ואף אחד לא יודע לאן.
עכשיו הם תקועים בג'יפה של עצמם, אין מי שרוצה את העבודה,
ואפילו טפיל סגול שינקה קצת אין להם, וכמה שלא סבלו את אריק,
יותר מגעיל להם בלעדיו.
וככה, הם מסתובבים להם באקווריום, רצף של בוקר טובים ומה
המצבים ומה שלום האישה והילדים, וכל יום רק נהיה יותר ויותר
מסריח, וכבר לא נשארו נושאי שיחה חוץ מהמצב באקווריום.
אבל זהו, נמאס. קבעו למחר עוד אסיפה, יצביעו ביחד לכתוב עצומה
ליד שלמעלה.  הם רוצים לעבור לבריכה.