בין השיגעון לאיבוד השפיות.
בין כל מה שכל כך מוכר לי למה שעוד לא ראיתי אפילו בדימיון,
בוהה בחושך, מחפשת טיפת הגיון.
הכל כל כך תלוש.
אני קמה, עושה מספר צעדים אל תוך החושך.
הכל נספר בממדים ביזאריים.
אני בכלל לא מבינה את המשמעות שלהם, ומי מבין?
נכון ששאלו את זה אלפי פעמים קודם, אבל מי באמת מבין ויודע?
אולי מי שמחליט שהוא הכי חכם.
ואולי אנחנו דווקא הכי חכמים כשאנחנו יודעים הכי מעט.
הכל נספר, בקבוצות של זמן, מה זה זמן בכלל?
ולמה אי אפשר להזמין עוד קצת?
הלוואי והייתי יכולה להוסיף כמה שעות ביום.
אולי העניין הוא לא הכמות אלא מה שאתה עושה בזמן שלך, ואיך
שאתה מנצל את השעות והדקות והשניות.

נושמת.
מתרכזת בפעולה הפשוטה והכל כך בסיסית הזו, משתדלת כל כך
להירגע, ואפילו הפעולה הזו קשה לי.
הוא נרדם בנתיים. נשימותיו רכות וסדירות.
מרגישה כאילו הוא לוקח לי את האוויר.
פתאום אני שואלת את עצמי מה בעצם אני עושה כאן, עצמי לא עונה,
מעניין מה יהיה כשאהיה גדולה.

אני מפלסת עוד קצת דרך בחושך, מחפשת את מתג האור.
אבל כשאני מגלה  אותו לא בא לראות ולהיגעל מעצמי.
העיניים מתרגלות לחושך. יבש לי בגרון.
איפה הברז כאן? מים. אני חייבת לשתות.
מעניין אם אחרי שכבר אהיה גדולה, אסתכל על הזמן,
על הדבר שאף אחד לא מבין אך שולט בכולנו, וארגיש מה?
שעשיתי בו שימוש טוב בחיי? שחייתי חיים מלאים?
ומה זו הנטייה התמידית שלנו לחשוב על אח"כ?
תמיד אמרתי שאם מתרכזים רק בעבר ובעתיד אז אין חיים, כי רק
בהווה אתה באמת קיים. נו, אז אמרתי, אז מה? זה לא אומר שאני
מיישמת.

הוא זז במיטה. שלא יתעורר.
שייתן לי קצת זמן לגבש דיעה לגבי כל מה שקורה כאן.
לגביו. לגבי איך אני הולכת להתנהג.
אולי לא היה מזיק לי לחשוב קצת על מה שאני עושה.
אצלי הכל הפוך, או שלא חושבים בכלל ומסתבכים, או שמקפיאים את
החיים במחשבות על איך לשפר את העתיד לעומת העבר.
והכל רק זמן.
פרקים פרקים של זמן. הכל מדוד, מאוס, הכל כבר נאמר.

אני מכינה לי קפה, שקטה כמיטב יכולתי.
יוצאת למרפסת, עטופה בחולצה שלו בלבד, ובתחתוני סאטן לא
נוחים.
מציתה סיגריה.
כמה צפוי, הסיגריה של אחרי.
אני לא מאמינה בזה, זה כמו סימן ברור וחד לכך שהלפני לא היה
מספיק ועכשיו חייבים סיגריה כדי להשלים. כנראה שזה המצב.
מרפה את גבי על הקיר הקריר. נרגעת.
מביטה בעשן מתפזר בשמיים המעורפלים.
עוד שחור בריאות, ממי אני בורחת?
אני חייבת להשתדל להפסיק להפוך כל דבר לסצינה דרמטית.
אולי גם להפסיק לעשן.
כנראה שאני פשוט עייפה.
אני מציצה לעברו מבעד לדלת הפתוחה, הוא יפה ושקט, כמו תינוק.
תינוקות זה לא בשבילי.
עוד יהיה לי זמן בחיים שיוקדש לתינוקות.
אני מכבה את הסיגריה, זורקת את הבדל במאפרה.
מעניין מה הוא יחשוב כשיתעורר. מעניין, ואולי לא כל כך.

בתנועה עדינה ומתפנקת אני משתחלת אל בין זרועותיו.
כבר יהיה לי זמן אחר כך להחליט החלטות.
עכשיו כדאי להתמסר לרגע.
כבר שכחתי מה זה לישון חבוקה.
ידיו עוטפות אותי, הוא אוסף אותי אליו.
דווקא נעים להיזכר בתחושה הזו.

"מה השעה?"
הוא ממלמל מבעד לעיניו העצומות, מבעד לשפתיים רפויות
"שעה לישון"
אני לוחשת בחיוך, מלטפת את לחיו,
הוא מתחיל למצוא חן בעיני
"תישארי"
הוא לוחש
"אני נשארת"

מדברים בקודים. לא מציינים זמנים.
אולי אשאר רק ללילה, אולי ליותר.
פתאום כל כך חשוב לי שיגיד עוד מילה.
שיגיד שאשאר להרבה.
לתמיד אפילו. מה זה בכלל תמיד?
לא משנה, אני עונה לעצמי.
הוא מחייך. כל כך נקי, כל כך... איתי, ורוצה שאשאר.
אני נצמדת אליו, נושמת את עורו.
ולרגע אחד יחיד אני רוצה לעצור את הזמן.
בלי התחייבויות, מחשבות והגדרות, פשוט להישאר.