פעם חשבתי כך.
הכנסתי את עצמי לאשליה.
היום כבר למדתי לקח,
לא עוד הטעיה.
אם פעם הייתי רוצה להאמין לזה כל כך הרבה,
היום אני יודעת שאחרי זה, זה לא מרפה.
חושבת עלייך, ועליי.
מנסה אולי להכנס עמוק למחשבותיי,
להסתכל עלייך עוד פעם אחת ודי,
בלי לחשוב על למה זה נגמר, בלעדיי.
חושבת על איך זה היה יכול להיות,
חיה במחשבות חונקות ותהיות.
לא מסוגלת, נכנעת לעצמי,
לא רוצה יותר, רוצה לחופשי.
להשתחרר מאותן חומות,
שהקמתי בעצמי.
חוסמות את כל הדרך למחשבות הנכונות,
האמיתיות, המציאותיות.
ושוב מתסכלת עלייך, רק כי זה כדאי.
אבל כבר לא בטוחה בכלום,
ורוצה רק להרגיש את ידייך בידיי,
מחזיק אותי.
כמו שהיה פעם.
כמו שהיה פעם אצלי.
בראשי.
ואולי כך זה ישאר.
רק אצלי,
ולא אצל אדם אחר.