פרק ראשון של סיפור שעתיד ליהיות רומן אולי.... סתם , זה באמת
סיפור שביזות..
נכתב בעגה צבאית קצת.
להנאתכם

העולם פתח את לועו אל מול החייל מנדלבאום, כאשר את החיך העליון
מגלם גחון הטנק.
העולם היה בוצי ואפל.
אדי נשימתו עלו השמים כזעקה אך נבלעו מיד בחושך. הוא כרע על
ברכיו ושתי ידיו נעוצות בבוץ הקר. מרחוק נראתה פיטמת מתכת,
פיה. פיית גירוז אחרונה, מטונפת בלשלשת פודרה וגריז שפג
תוקפו.

מנדלבאום יכל ממש לראות את בני החורין ברחבי העולם סועדים
סעודה של ערב עם משפחתם, זוגות מתכרבלים במיטות החמות. הוא יכל
לראות את בת השכן העירומה מכינה אמבט מוקצץ לעת ערב ממש ברגעים
אלה, אך כל שעשה היה לדשדש במתחם נטול החן שמתחת לטנק המג"ח -
לעבר אותה פיה.

מנדלבאום היה צ'ונג - צעיר שכל העבודה המזופתת הוטלה עליו. למה
עליו? כי הוא צעיר.
במקרה ונמצא מנדלבאום מובטל מעבודה מזופתת לכמה רגעים, עובדת
היותו שריונר היתה נכנסת מיד לתוקף והוא היה שב, ועוסק בעבודה
מזופתת.

אי שם בצפון  הארץ, קיים גבול עם לבנון, ושם מוצב מוצב צבאי,
הנראה כגוש בטון ענק ולא מזמין.
במחילות הבטון של אותו מוצב תועה הלוך ושוב יוצמח, הלוא הוא
הטען בצוות הטנק של מדלבאום.
קירות הבטון חשופים ומנוכרים פרט לכמה לוחות ועליהם מידע על
הטבות שירות, ובכללן שחרור, הניתנות לאלה אשר פקדה את משפחתם
טרגדיה כלשהי.
יוצמח, שזמנו יקר לו מחד, אך הוא נמנע מלמלא אותו בתוכן בעל
ערך מאידך, ניצב בפעם המי יודע כמה אל מול אותו לוח. ללא הצלחה
ניסה למצוא פירצה בחוקי ההטבות, כך שלא יזדקק לטרגדיה ע"מ
ליהיות פחות באותו גוש בטון, כטענו של מנדלבאום.

יוצמח, בעל נימה דקה של רקבוניות, לפחות בעיני המתבונן ההדיוט,
הפריד את שפתיו אכולות הניקוטין לכדי סדק, והציב ביניהן סיגריה
ולה בסיס מפלסטיק לבן, שנועד להפחית מחריפותה.
מיד פער את עיניו וחייך בלבביות בראותו את מנדלבאום מגיח מצדו
הרחוק של מסדרון הבטון, ומותיר שובל נחוש של בוץ טרי.
למזלו של מנדלבאום היתה הרצפה עשויה בטון ולא בוץ, שכן יוצמח
הבחין בו, וכן גם רכבת האימה שמנתה 6 דרוזים כבדי גוף שרצו
לאורך המסדרון וצעקו שירי מוראל בערבית. למרות שהם הבחינו בו,
נאלץ מנדלבאום הוא לפנות להם את דרכם, שכן לא יכל לעמוד בכח
ההתמד של הרכבת. לאחר כ10 שניות נעלמו 6 הדרוזים כלעומת שבאו,
מותירים אחריהם הדים רמים אך שוככים של שיריהם וצעקותיהם.

החייל מנדלבאום התקרב בנחישות אדישה לעבר יוצמח המבולבל. חלקו
העליון של פניו הוצל ע"י ברדס - חליפת הגשם שלו, וכשהגיעו פניו
לכדי סנטימרטים אחדים מפני יוצמח לוינשטיין, לחש לו: "החלטתי
לפעול. אעשה מעשה." פניו הלא מגולחים שנטפו טיפות גשם, הופנו
באחת (איטית) והפקירו את יוצמח לבלבולו ופרשנותו הבלעדית לגבי
אירועי הדקות האחרונות.

אותו ערב ממש, הרחק מיואכש מנדלבאום ומיוצמח. הרחק מטנקי המג"ח
שחנו ונענקו לצד המוצב הצבאי. הרחק מטווח שמיעת יללות השועלים
בסביבות המוצב ובצפון בכלל. באחד הפאבים התוססים ורווי החשק
במרכז ת"א, הלל מוריס, ולו שיער בהיר וסמיך, והכינוי "האכזר"
כשם שני.
מוריס, שמשני צידיו התגופפו שתי נערות מזדמנות, היה נהנתן
ונטול דעת.
הוא ראה ימים קשים כשל מנדלבאום, אך לא נתן דעתו על העבר הלא
מבטיח.
סביב מוריס, היתה אותה הילה של אזרחים אשר מודעים לחירות בה הם
נתונים לפני שמשתעבדים לשיגרת החיים המערבית הנפוצה.

חליפת הגשם של מנדלבאום, לא נאמנה היתה - בגדיו היו ספוגי בוץ
שלוליות, ועל תחתוניו כתם חום לח ובהיר.
חליפת הגשם, לא נאמנה היתה.
מנדלבאום ביקש לחרבן, אך על 2 אסלות היו כתמי שתן לרוב, ואילו
כשפתח את דלת האסלה השלישית, נתגלה לעיניו מחזה זול: חור האסלה
בישר רעות - היה צמיגי וכהה, קרש החרבון היה מוטל על הרצפה
כלאחר סופת הוריקן, ולאורך הקירות - כתמים חומים ופתיתי צואה.
מנדלבאום זעק.
הוא סובב את ברז המים החמים במקלחת בתחנונים, אך אלוהי הצנרת
ריכזו את צומת לבם בדברים אחרים ושונים. מנדלבאום עלה לטנק
באותו ערב, וביצע מארב על הגבול על אור הבוקר.

מוריס קם, הוא שוטט כמעה מטושטש בדירתו, משחזר את יממת ההוללות
שעברה עלו.

מנדלבאום הלך לישון מעופש, כשמוחו ריק.

ענת התעוררה, התפכחה, מצאה עצמה בדירתו של מוריס, והתפכחה.