דני אהב את נועה. יותר נכון אוהב. הוא אף פעם לא הפסיק לאהוב
אותה, כמה שהוא לא ניסה.
נועה אהבה את דני. פעם. הם פעם היו ביחד. לא להרבה זמן, כמה
חודשים, אבל לדני זה היה הקשר הכי ארוך והכי משמעותי שהיה לו
בחיים, אולי בגלל זה הוא עדיין אוהב את נועה. בעצם, בטוח בגלל
זה.

שלושה חודשים אחר כך, דני עדיין אוהב את נועה. לא הזמן ולא
הבנות שהיו אחריה ריפו את הזכרונות ואת הלב השבור של דני. גם
הבנות הממש שוות שיצאו עם דני אחרי הפרידה מנועה, לא גרמו לו
לשכוח אותה. הוא דווקא דיבר עליה יותר וחשב עליה יותר שהוא היה
איתן. זה הלב שלו שלקח עצמאות.
לדני נמאס מהמצב הזה, הוא חייב לשכוח את נועה ויהי מה.
המסיבות, האלכוהול הסמים והבחורות, כלום לא עוזר. הוא רוצה
לברוח מפה. כל דבר מזכיר לו אותה. הנה הקניון שהם היו מבלים בו
תמיד, והבית קפה שהם ישבו בו פעם ראשונה, והבושם שלה, הוא כל
הזמן מריח אותו. זה אולי הכל בראש של דני. אבל לדני נמאס.
גם לידידות שלו ולחברים שלו נמאס שהוא מדבר על נועה. גם לבחורה
האחרונה שהוא יצא איתה נמאס שהוא דיבר על נועה, כי זה הסלט
שנועה אהבה וזה הבית קפה שישבנו בו, וזה השיר שלנו שבדיוק
מתנגן ברדיו. אז היא הפסיקה לענות לטלפונים שלו. קודם שיתגבר
על נועה.

דני החליט לנסוע להודו. הוא תמיד רצה, אבל לא היה לו את הפוש
שייתן לו את האומץ לעזוב הכל ולנסוע לבד. במיוחד שחברים שלו
תיכף משתחררים מהצבא ורוצים לעשות איזה טיול כיפי לארצות הברית
או תאילנד. אבל דני רוצה לשכוח מנועה. עכשיו. אז הוא החליט.
הודו.

כמה שבועות אחרי ההחלטה ואפילו אחרי שמצא שותף לטיול שלו, איזה
חבר ישן מתקופת הצבא, לדני החלו ספקות. הוא רוצה לחזור לנועה.
הוא לא רוצה לשכוח ממנה, לא רוצה להתגבר עליה. הוא לא צריך
ללכת לחפש את עצמו בהודו, הוא מצא את עצמו איתה. הוא היה שלם
איתה. הוא היה מאושר איתה. ולמרות כל הזמן הזה שהוא התגעגע
אליה, חשב עליה, דמיין אותה, חלם עליה, וכל השאר, הוא לא ביקש,
לא חשב לבקש אפילו, מנועה לחזור אליו.

דני החליט שזה מה שהוא צריך לעשות.

דני התחיל בזה שהוא כתב לנועה מכתב. מכתב יפה ומרגש שהתחשק לו
לבכות כשהוא קרא אותו.
הוא ביקש מנועה שתפגש איתו לשיחה קצרה באיזה פאב או בית קפה
ניטראלי. דני לא ידע אם לנועה יש חבר עכשיו, הוא רק יכל לקוות
שהיא מרגישה כמוהו. הוא הלך על עיוור.
כשהוא התקשר לנועה בפעם הראשונה היא היתה מופתעת. מה קרה
שהתקשרת? אחרי כמעט 3 חודשים שלא שמעתי ממך כלום? דני גימגם
אבל הצליח להוציא מהפה שהוא רוצה לפגוש אותה לשיחה חשובה. היא
חייבת להסכים. איך שדפק לדני הלב שהוא דיבר עם נועה. הוא לא
חשב שהלב יכול לדפוק ככה...
הוא קנה לנועה פרח שהוא ידע שהיא אוהבת. הוא אפילו הביא לה
מתנה קטנה שהוא קנה לה פעם, כשהם עוד היו ביחד אבל הוא לא
הספיק לתת לה את זה, כי הפרידה באה פתאום. הוא חשב אפילו
להחזיר לה את הבגדים שלה שנשארו אצלו, אבל שהוא חשב על זה פעם
שניה והרגיש שזה לא נכון.
כי אולי היא עוד תצטרך אותם פעם. דני היה אופטימי.

עד שהוא הצליח לשכנע את נועה להפגש איתו לקח לו כמה שבועות.
הפרח נבל מזמן, גם האופטימיות של דני. כשהוא נפגש עם נועה הוא
חיבק אותה חזק, כמה שהוא התגעגע. נועה לא חיבקה אותו חזרה. גם
הבושם שלה היה אחר. היא גם הסתפרה. ולבשה בגדים ונעליים שדני
לא זכר שיש לה בכלל. כאילו שהיא נועה אחרת. הם ישבו בבית קפה
קטן בקניון.
נועה לא חייכה הרבה, גם לא הסתכלה לדני בעיניים. שתקה הרבה,
מידי פעם שאלה שאלה לא מעניינת ושתתה את הקפה שלה לאט וחשבה
מחשבות. דני דיבר על מה שעבר עליו, שהוא נרשם לאוניברסיטה, ועל
החברים מהצבא שהוא פגש לא ממזמן, אבל הוא לא דיבר עליהם, על
דני ונועה. היו הרבה שתיקות.
ידו של דני היתה על המכתב שהוא כתב לנועה לא מזמן, המכתב המרגש
שהוא כמעט בכה ממנו. אותה יד קימטה את המכתב לכדור קטן והדוק
והפילה את המכתב מתחת לשולחן בית הקפה. עם הרגל דני דרך על
המכתב והעיף אותו אחורה לקיבינימט, יחד עם התקווה האחרונה שהוא
ונועה יחזרו אי פעם להיות ביחד. אחרי רבע שעה היה זה דני שאמר
(באמצע משפט נדיר של נועה) שהוא צריך ללכת.
"אז מה היה הדבר החשוב הזה שהיית צריך להגיד לי?" שאלה נועה.
"אה, שאני טס להודו." חייך אליה דני בהשלמה.