עיניה היו מכווצות מעט, ורמז של קמט נגלה ביניהן. יתכן ורומז
לניסיונותיה לברור היטב את דבריה, למצוא הגדרה נכונה לכל דבר.
לא לפגוע, ובכל זאת לומר את הכל.
קולה היה רגוע. שמץ של הרהור היה בו, כעין ספקנות בדברי עצמה,
בודקת האם מה שאומרת זו אכן האמת, או שמא רק מה שרוצה היא
שתהיה האמת...

"יש צדק כלשהוא בדבריך. אינני מתיימרת לומר שהגעתי ולו לקרסולי
רמתך. אם כי יתכן," הוסיפה, וקצות עיניה חיכו מעט "שעוד אגיע
אליה... אך גם כשאגיע" הרצינות שבה והשתלטה "יישאר שוני מהותי
בין שירינו.
"אתה מבין..." התקשתה מעט בניסוח "לפעמים נדמה לי, שכשאנשים
סביבי כותבים, הם משתנים... מקלפים משהו מעל נשמתם ורק אז
כותבים. ואחר כך הקליפה חוזרת, אם כי לא בשלמותה" דבריה היו
מבולבלים מעט. כך, כמדומה, גם הרהוריה "אצלי הדבר שונה. הקילוף
איטי ועקבי, נמשך בקצב אחיד, גם בחיי היום-יום וגם בשעת
הכתיבה. השיר פשוט מבטא בדרך יפה יותר ומדויקת יותר את
אבחנותיי בכל שעות היום, אך אין בו קילוף של שכבות הנפש.
"אינני יודעת איך נראה השיר לאדם מבחוץ," קפצה פתאום, כמו רוח
עברה בתודעתה וערבלה הכל "יתכן והשיר מעורפל, לא ברור. יתכן
והוא מובן ופשוט מאוד. בשבילי, הוא נהיר לחלוטין. כמו קרן שמש
המאירה על פרח, ולפתע רואים את כל הפרטים הקטנים..." גם עיניה
וקולה הוארו לרגע, רואה כנראה את התמונה אי-שם. " השיר נכתב
דווקא כך כי בשבילי, ויתכן שרק בשבילי, הוא מגדיר הכל
במדויק. לא ניסיתי למצוא דימוי מיוחד, ליצור דבר מורכב... לא
ניסיתי לערפל או לכסות... כתבתי הכל בדיוק כפי שהוא. שרטוט
מדויק של מתאר הפרח.
"אינני יודעת מה אתה מרגיש כשאתה כותב שיר. רק יודעת שמבחוץ
שיריך נראים יפים יותר, מורכבים יותר. כך זה אצלך ואצל כל...
החבר'ה שלך" הביטוי, שגון מריר-חריף היה בו, הפתיע אותו. הוא
לא התאים לה והדגיש את בדידותה. "ואילו אני," קולה חזר למנוחתו
"לא מסוגלת להכריח עצמי לכתוב כך. יתכן ועוד כמה קליפות צריכות
לרדת מנפשי כדי שכתיבתי תהיה כזו, אך זה תהליך איטי מאוד.
"אבל גם אז" צליל קולה התחזק "אינני בטוחה שכתיבתי תהיה כשלך.
הרי אינני עוברת לפני כתיבה את התהליך הנפשי שאתה, כך נדמה לי,
עובר. ואינני מסוגלת כמעט לשנות את הדימויים, כי זו האמת בעיני
ולא אתאר אחרת. אולי רק אוכל לשדרג אותם...
"אל תבין לא נכון." נבהלה פתאום מעצמה "אני רוצה לשמוע בקורת.
במיוחד את שלך. אך בבקשה, חשוב תמיד מאין מגיעה הביקורת. חשוב
היטב האם אינה נובעת מחוסר דמיון לכתיבתך שלך..."

"וגם", הוסיפה לפתע, עיניה שבות לחייך "תכתוב בעדינות. יש לי
לב רגיש".