בדרך לשם היא נזכרה.
נזכרה בכל מה שיעשו לה שם.
ואפילו מעולם לא הייתה שם ולא ידעה את הבא לדון אותה, קול
פנימי גרם לה להיזכר. איך שיסעו אותה מבפנים, איך העליבו אותה,
איך חשה בנוכריותה , איך תמיד כבר רצתה להפסיק להיות...
פחד כבר לא היה קיים בה.
השמיים הקודרים של אירופה הקרה תמיד שיוו לפניה מראה חתום...
עיניה היו טרוטות דרך קבע ופיה האדום רעד מהכפור עת איים להפוך
לכחול.
היא הלכה מהר. כמעט ורצה.
ידעה שכשתראה את פניהם, תיזכר בזוועות, כמו אז.
בטרם הגיעה ליעד הם לקחו אותה... לקחו את אימה את אביה את אחיה
הגדול, את אחותה הקטנה.
כל מי שהכירה היה שם, נטול צבע, נטול צל של אנושיות, נטול זכר
מחייה הקודמים...
אחותה הקטנה החלה בוכה... אביה אחז בה ונשק לפיה הקטן, ללא
מילים. מבעד לחלון ראתה את פסי הרכבת שלא נגמרו לעולם, מעליהם
גשם זלעפות שנפל והקיש בחוזקה.
בוכה בשבילה. |
