לפעמים בא לי לצעוק צעקה כזאת, שאף אחד לא ישמע.
אולי רק הוא.
כן. הוא יהיה היחיד שישמע אותה.

וכשהוא ישמע, הוא יתקשר אלי וישאל ברכות "מה קרה בובה? בא לך
לשפוך?" ואני? אני אבכה.
אני אבכה לו במשך שעה, אפילו שעתיים. במשך כל השיחה הזאת אבכה
והוא ישתוק.
לא... הוא לא ישתוק בגלל שאין לו מה להגיד או בגלל שהוא מרגיש
חייב, הוא ישתוק שתיקה של הבנה, של הזדהות... הרי גם הוא עבר
את זה, הוא יודע איך זה מרגיש לחיות לבד בין המון אנשים.

כשהוא ישתוק את אותה שתיקה, אני ארגיש אותו, אדמיין את מבטו
ועיניו הכהות, שפשוט אפשר לשקוע בהם בים של אינסוף.

כשהוא ישתוק את אותה שתיקה, אני ארגיש אותו מלטף אותי, מחבק את
חיבוקו החם. החזק.  את אותו חיבוק שאני יכולה להעביר בו שעות
על גבי שעות בלי לרצות להפסיקו. את אותו חיבוק שגורם לי להרגיש
נאהבת. מיוחדת.

חח..בטח אמלמל בקול חלש "אל תעזוב אותי כמו שכולם עשו",
והוא?
הוא בטח יחייך חיוך חולמני, יניח את סנטרו על ראשי ויגיד -
"אני לא עוזב. אני כאן. פור אבר אנד אבר".

הוא היחיד שבאמת אאמין לו באותו הרגע, היחיד שישכיח ממני את כל
צרותי.

הוא היה שיש בינינו קשר עמוק כזה.

אני מתגעגעת אליו.
                            אתה חסר לי, אתה יודע?

"I'm here without you, baby
But you're still on my lonely mind
I think about you, baby
And I dream about you all the time "
[Three Doors Down - Here Without You]