שכבתי במיטתי. הפצע היה עדיין טרי, ודאב כל כך. הבטתי בירח.
הוא היה מלא, זורח כל כך. איך הוא היה יכול להיות יפה ושמח כל
כך בלילה כה עצוב. הבטתי בשעון. השעה הייתה שעת חצות. הדמעות
זלגו בלי מעצורים. ידעתי שכולם ישנים אז בכיתי בשקט. השתדלתי
כמה שרק יכולתי, באמת. העצים נעו ברוח הקלילה שהייתה בחוץ,
והרחוב היה ריק מאדם. לפתע שמעתי משהו, קול קלוש. היה נדמה לי
שהיה זה אחי, שוב יושב לו ליד הפסנתר, מנגן לי. "די, תפסיקי
לדמיין טריסטה", אמרתי לעצמי בקול, "הוא כבר לא פה, את יודעת
את זה!" אך הקול התחזק. דמיוני לא תעתע בי. מישהו ניגן בפסנתר.
לרגע אחד, כאילו זרחה אצלי השמש. תקווה ענקית הגיעה אליי. אולי
הוא לא מת? אולי הייתה טעות מטופשת? יכולתי לדמיין את ראש
הפלוגה של דניאל מגיע אלינו הביתה, מתנצל על הטעות, אומר כמה
שהוא שמח שהחייל האהוב עליו עדיין איתנו. אך התקווה דעכה בן
רגע. דניאל מת. אני יודעת את זה. ראיתי את הגופה שלו, את
המצבה, את פניו. אך מישהו ניגן בפסנתר. הנגינה הייתה ברורה.
עליתי בצעדים חוששים במדרגות, לכיוון חדר הפסנתר. שכרתי לקחת
איתי, רק ליתר בטחון, אולר קטן שדניאל נתן לי ליום ההולדת. "רק
ליתר בטחון", הוא היה אומר לי בחיוך ופורע את שערי. טיפסתי
חרש, וכל רעש שנעלי הבית שלי עשו גרמו לי פחד יותר ויותר. האם
זה רוצח? אולי גנב? הצטמררתי. נכנסתי לחדר הפסנתר והרמתי את
האולר לאוויר, כשלפתע ראיתי ילדה, שנראתה מעט יותר גדולה ממני,
בת 15 אולי, מנגנת בפסנתר. היה לה שיער חום בהיר כזה, נוצץ,
ועיניים ירוקות טובות כאלה, עמוקות, חייכניות. היא ישבה שם,
וניגנה את המנגינה הכי יפה שאי פעם שמעתי. אפילו דניאל לא ניגן
ככה, מעולם. למנגינה היה מן צל קסום, זה היה הדבר היפה ביותר
ששמעתי בחיי. הילדה הבחינה בי. היא הפסיקה את נגינתה. "שלום"
היא אמרה וחייכה אליי. לא יכולתי שלא לחייך חזרה. "מי את?"
שאלתי. זה היה הדבר היחיד שהצלחתי לומר. "אני ראנה", היא אמרה
"ומי את?" "אני טריסטה", הצגתי את עצמי. היא צחקקה. "והאם את
כזאת?" היא שאלה. "לא", עניתי, "פשוט נקראתי על שם סבתי,
טריסטאנה". שתינו צחקקנו. לרגע שכחתי מהכל, מהלוויה, מהעצב,
מדניאל... "את רוצה שאמשיך לנגן?" היא שאלה. הנהנתי לחיוב. שם
ישבנו, בשעת חצות. היא מנגנת, ואני מאזינה למנגינות המופלאות
שנגנה לי. השעה הייתה דקה ל-1 בבוקר. "אני צריכה ללכת" היא
חייכה. "האם אראה אותך פה מחר?" שאלה. הנהנתי לחיוב, מחייכת.
"אני אחכה לך", היא אמרה לי. ירדתי חזרה לחדרי, מחייכת.
כשנרדמתי, עם חיוך על הפנים, לא יכולתי להפסיק לחשוב על
מנגינותיה המופלאות של ראנה. נרדמתי עם חיוך על הפנים.

למחרת, בבית הספר, חשבתי רק על ראנה. לאן היא הלכה? מי היא?
איך היא הגיעה אליי?. מטר של שאלות נפלו עליי מעצמי. המשכתי
להרהר, עד שנזכרתי. הזיכרון הדהד אליי. נזכרתי בפניו החיוורות
של דניאל בארון הקבורה, בדמעות של אימא, במבט השבור של אבא...
נזכרתי ששכחתי להיות עצובה בגללו, שכחתי לאהוב אותו ולא להפסיק
לחשוב עליו. כעסתי על עצמי. אמרתי לעצמי שאסור לי לחזור אל
ראנה בלילה. היא רק מסיחה את מחשבותיי מאחי, דבר שאסור שייקרה.
בכל המשך היום ניסיתי לחשוב רק על דניאל, אבל לא יכולתי שלא
לחשוב על ראנה. כל פעם שהתחלתי לחשוב עליו, זה איכשהו התקשר
לראנה. העיניים הירוקות הבוהקות שלו, ושל ראנה... הנגינה
בפסנתר שלו, ושל ראנה... הכל היה קשור איכשהו לראנה.

בלילה לא נרדמתי. הזמן כאילו לא זז. השעון שוב הצביע על דקה
לחצות, כמו אתמול בלילה. כולם ישנו, ואני לא יכולתי להירדם. עד
ששמעתי אותן. את המנגינות המופלאות של ראנה מחדר הפסנתר
שלמעלה. נאבקתי בעצמי דקות ארוכת. האם ללכת? לא ללכת?. בסוף לא
יכולתי יותר, הייתי חייבת ללכת. "שלום" ראנה ברכה את פניי
בחיוך שלה ומבט נחמד. "אני שמחה שבאת" היא אמרה. חייכתי. היא
נגנה, ואני פשוט ישבתי שם, מאזינה. הרגשתי כאילו כל השמחה
שבעולם התרכזה בי באותו רגע. המנגינות היו כה תמות, כה יפות,
כה עוצרות נשימה... בשעה דקה לחצות כמה ראנה מן הפסנתר. "אני
צריכה ללכת" היא אמרה. "אני מצטערת. נפגש פה מחר. אם מפריע לך
שאת לא חושבת על אחיך, תוכלי לא לחשוב עליו רק בלילה, בשעה
הזו, השעה שלנו, טוב?" היא שאלה בעיניים נוצצות. הנהנתי בחיוך,
לא יכולתי שלא. הלכתי מן החדר. למעשה, הצעתה של ראנה הייתה
מצוינת. הלכתי לישון באותו הלילה שוב כשחיוך מרחף על שפתיי.

כך עברו לילות רבים שלי ושל ראנה יחדיו. בתחילה לא דברנו. היא
פשוט נגנה ואני פשוט האזנתי, מתענגת. אחר כך התחלנו לדבר.
סיפרתי לה על דניאל, על הרגשות שלי, על עצמי. היא רק הקשיבה לי
כמו שאני האזנתי לנגינה שלה. אהבתי מאוד את השעה הזו בלילה,
שלי ושל ראנה. מן שעה כזו שבה יכולתי להיות שמחה, שבה יכולתי
להתייחד עם חברתי היחידה שהבינה אותי באמת, שבאמת היה לה אכפת,
שבאמת הקשיבה ולא סתם שמעה. עד שלילה אחד, כשהגעתי לחדר, ראיתי
רק את הצל של ראנה. "רר... ראנה?" שאלתי בתמיהה "מה קורה פה?".
היא חייכה. "משימתי הושלמה. עכשיו אני יכולה לעבור לגן-עדן.
שמחתי מאוד להכיר אותך, טריסטה. לעולם לא אשכח אותך, ואת אל
תשכחי אותי, בבקשה. אחיך שמח עכשיו, טריסטה, גם הוא, גם אני
וגם את. הוא מסר לך שתזכרי להיות שמחה, לא לשקוע בעצבות.
להתראות טריסטה!" היא אמרה, ונעלמה. עמדתי שם, נדהמת, משלימה
עם העובדות.

אולם, ראנה הלכה, אך הפסנתר עודנו מנגן מדי ליל. אך הפעם, אני
זו המנגנת בו.


טריסטה - משמעות השם היא עצוב או מלנכולי בשפה הקלטית והגאלית.