אתם יודעים, החיים שלי לא כאלה רעים בכלל בסופו של דבר. בעצם
פחות או יותר הגעתי לאן שרציתי להגיע בחיים, אם אתם יודעים למה
אני מתכוון. ברור, שיש די הרבה מקום לשיפורים, אבל לא משהו כל
כך רציני. הרי כבר יש לי עבודה שתמיד רציתי לעבוד בה ואני נשוי
לאישה מקסימה. שלא לדבר על המעמד החברתי שלי שהוא כל מה שבן
אדם יכול לצפות לו... אמנם כן, החיים האלה לא מושלמים, אבל מה
בעצם כן מושלם. נכון, יש הרבה לחצים, אתם מבינים? הרבה מאד
לחצים. גם דברים הרבה פעמים לא פועלים כפי שאני מתכנן אותם אם
אתם יודעים למה אני מתכוון... באמת, קורה שדברים משתבשים לי,
הבנתם? דברים פשוט משתבשים לי, נדפקים לי, לזה אני מתכוון. כן
החיים לא תמיד עולים בקנה אחד עם התוכניות שלי אבל בן אדם צריך
לצפות לזה, לא? הרי לא צריך לצפות לטוב ביותר, אלא רק לשאוף
אליו - זה מה שאני תמיד אומר וזה מה שאני תמיד עושה. אני שואף
לטוב ביותר וכשזה לא מצליח זה באמת קצת מעצבן. באמת מתסכל, אני
לא אגיד שלא, בטח. זה מורט עצבים, משגע. אבל לא צריך להתייחס
לזה כאילו סוף העולם הגיע, מבינים? זה קורה לכל אחד, לא? אני
כל החיים שלי היה הכי חשוב לממש את הפוטנציאלים שטמונים בי.
הרי אני אדם כל כך חכם וכל כך יפה תואר, עד שחבל שמיזוג כל כך
נדיר של חיוניות אנושית ילך לאיבוד על איזה לוזר. לא! אני חייב
להיות משהו מיוחד. אסור שכישורים כמו אלה שקיימים אצלי יבוזבזו
על סתם עוד אחד! הרי אני קורצתי מהחומר שמנהיגי עולם עשויים
ממנו. ועכשיו אני מזדקן, ועדיין לא הגעתי לרמה הזאת של הצלחה
שאני שואף אליה. ואני אומר לעצמי "השעון מתקתק, חביבי, הזמן
שלך נגמר, נשרף ואתה לא מנצל אותו. קדימה, קדימה, תראה כבר בן
כמה אתה. כבר כמה זמן נשאר לך? איזה 40 שנה לחיות? 40 שנה זה
כלום! אתה לא עומד בלוח זמנים אתה מאחר אתה תידפק! אתה לא
תספיק, י'חתיכת דפוק מטומטם! לא תספיק!" אבל אני, אני אופטימי,
תשמעו, חייבים לשמור על אופטימיות. בסוף הכל יסתדר. בסוף תמיד
הכל יסתדר.

ועכשיו, בסוף היום, כשאני חש שכל הלחצים של היום הצטברו לי
בתוך הראש, אני יודע שיש מקום אחד שאני יכול איכשהו לברוח
אליו. זאת הגינה שלנו בבית. כן, אני יושב שם קצת, מעשן מקטרת
ופשוט שוכח מהכל, מבינים?
אח, איזה יופי בגינה הזאת, הכל כל כך רגוע, והנה, רואים את
השקיעה. ממש יפה, תראו איך האור משתקף על העצים יפה, חבל שאתם
לא רואים את זה אתם מפסידים. חבל גם שהשמש מסנוורת אותי קצת.
זה באמת קצת מעצבן. אני צריך לקנות פרגולה. זה מה שאני צריך
והכל יהיה בסדר. אוי, עכשיו הכלב המעצבן הזה של השכנים מתחיל
לנבוח? לעזאזל, כוס-אמק! אמרתי כבר לשכן המניאק הזה להשתיק את
הכלב המזדיין שלו, לא? אמרתי או לא אמרתי? והבן זונה שם עלי
זין, ראיתם? אוי, זה מה זה מעצבן. אני לא יכול להרגע ככה! פשוט
לא יכול להרגע, לעזאזל, כוס אמק, מה כבר רציתי, לעזאזל? מה כבר
רציתי? אפשר לדעת? קצת לשבת בגינה ולהרגע. זה יותר מדי לבקש?
למה דברים חייבים לדפוק אותי. למה החיים חייבים להשתין לי על
הפרצוף כל הזמן, אפשר לדעת? אתם יכולים להסביר לי למה? ומה
עכשיו? מה עכשיו, לעזאזל? אישתי? מה היא רוצה? שאני אזרוק את
הזבל? מה עכשיו? "אין לי זמן, מותק, אני אעשה את זה אחר כך,
בסדר? מה 'מה אתה עושה'? אני מנסה להירגע, זה מה שאני עושה!"
אוף, היא יכולה להיות כל כך אטומה לצרכים שלי, האישה הזאת,
מבינים? היא אישה טובה, שלא תבינו לא נכון, באמת אישה טובה, רק
יש לה את הקטע הזה שדווקא בזמן הלא נכון היא באה ותוקעת איזה
סכין בבטן.
אוף, עכשיו כשאני לא יכול להירגע כבר, אולי אני אלך לבקר את
הזקן למעלה. אתם מבינים, אחד שעבד איתי פעם באוניברסיטה, איזה
מרצה זקן, בודד. אין לו אף אחד ואין לו גרוש על התחת. עכשיו
הוא כבר לא יכול לטפל בעצמו ואין מי שייקח אותו אליו. לא רציתי
שאיזה עובד סוציאלי יזרוק אותו לאיזה בית אבות ממשלתי, אז
החלטתי לקחת אותו אלינו הביתה שיבלה את ימיו האחרונים בכבוד
מבינים? הוא כל הזמן במיטה ושכרנו פיליפינית אחת שתטפל בו. אז
אני נכנס אליו לחדר ובדיוק אז הפיליפינית - אישה נמוכה ושמנה -
נכנסת גם כן ומתנגשת בי כאילו אני לא קיים. היא מחזיקה בידה
מקל עם כדור פלסטיק סגול-ורוד בקצהו - בדומה למקל של קסילופון.
היא דופקת עם המקל על הארון הגדול וצועקת על הזקן "אתה רואה את
הארון הזה? זה מה שאתה! זה בדיוק מה שאתה!" ואז היא תופסת את
הזקן, מקימה אותו מהמיטה בכוח וגוררת אותו לארון. אחר כך אני
רואה אותה דופקת את הראש שלו בארון העץ במשך פעמים רבות, כאשר
היא מקללת אותו "דפוק, מטומטם, לוזר!" ועכשיו אני שוב על הכיסא
שלי בגינה ורגע, אין לי עוזרת פיליפינית ולא גר אצלנו בבית אף
מרצה זקן. מה? זה היה רק חלום? בטח נרדמתי, לעזאזל, כבר מאוחר!
כל היום הלך לי כוס-אמק. הכל נשרף! מה זה? מגרד לי עכשיו? מה?
אוי לא!! איזה דפוק אני! איזה דפוק מטומטם! איזה דפוק, מטומטם,
לוזר! שכחת להדליק את המנורה נגד חרקים נכון, טמבל? שכחת
להדליק את המנורה נגד חרקים ועכשיו נדפקת! אתה כולך מלא עקיצות
יתוש, לוזר! והכל באשמתך, י'דפוק!  טוב, אני אלך למצוא את
המשחה נגד עקיצות.
באמת שאין טעם להתעצבן משטויות כאלה, נכון? באמת שאין טעם, הרי
בחייכם, להתעצבן כל כך בגלל שאיזה כלב נובח? זה לא נראה לכם
קצת דבילי? קצת לא הגיוני, נכון? בן אדם צריך להיות חתיכת דפוק
רציני בשביל להתעצבן מדבר כזה... נו איפה המשחה הזאת עכשיו?
הרי שמתי אותה כאן בארון בדיוק אתמול! בדיוק אתמול היא הייתה
כאן בארון!! בדיוק אתמול היא הייתה כאן ועכשיו איזה דביל
מזדיין דפוק אחד שם אותה במקום אחר. איפה היא? אולי כאן? לא.
אולי כאן? לא! אולי כאן? כוס-אמק-ערס זין לא! היא לא כאן! אוף
איפה היא יכולה להיות? אולי היא בארון הזה? לעזאזל, לא, אני לא
יכול להתמודד עם הדפיקות הזאת יותר, אני מתמוטט אני כל כך
עצבני עכשיו עד שבא לי לדפוק ת'ראש בארון. זהו, אני עושה את
זה. יותר חזק! יותר חזק! תדפוק ת'ראש בארון, י'דפוק, הוא במילא
לא שווה כלום. חיפשתי כבר בכל מקום לעזאזל "ואל תגידי להרגע!
תעזבי אותי בשקט. פשוט תניחי לי, בסדר? מה למה אני מתעצבן? מה
זה משנה למה אני מתעצבן? מה אכפת לך, לעזאזל, פשוט תניחי לי?"
יו, די, כלום לא הולך לי בחיים האלה, הא? ותראו מה השעה! כל
היום נשרף לי. לא הספקתי כלום היום, כלום! וזה בדיוק כל החיים
הדפוקים האלה! דברים קטנים קטנים קטנים כאלה באים אלי
ומזדיינים לי על כל הפרצוף! באים אלי ודופקים אותי עמוק עמוק
בתחת, הא?! פשוט באים אלי ודופקים אותי ודופקים אותי ודופקים
אותי ומזדיינים לי על כל הפרצוף החארות האלה, די אני לא יכול
יותר, אני אומר לכם, אני לא יכול יותר. אולי במגרה הזאת? לא?
מה זה, האקדח-שרות שאח שלי השאיר כאן? למה הוא תמיד משאיר
אצלנו דברים? די, אני אומר לכם, די מה אני לא יכול כבר. אי
אפשר עם זה הרי כל פעם שאני רוצה להתקדם צעד אחד משהו בא ומעיף
אותי 10 צעדים אחורה כל החיים שלי לא שווים כלום. ממש דפקתי
לעצמי ת'חיים, הא? ממש דפקתי לעצמי. אני אומר לכם אין שום סיבה
למה שאני לא פשוט אצמיד את האקדח הזה לראש ואפוצץ לעצמי ת'ראש,
הרי זה לא מוסרי כבר לזהם את העולם עם האפסיות שלי. "מה זה
עניינך מה אני עושה עם האקדח הזה, אפשר לדעת? את לא יכולה פעם
אחת בחיים שלך, רק פעם אחת בחיים שלך פשוט לעזוב אותי בשקט? זה
כל כך קשה לבקש?" אוף די אני לא יכול יותר! די, נמאס לי כבר,
אין יותר מה לעשות, אז אני פשוט אסיים את הכל וזהו. די, חלאס.
הגיע הזמן לסיים את ההצגה הפתטית הזאת. הנה, אני עושה את זה.
עכשיו חסר שהאקדח הזה גם יידפק כאן. חסר שגם הדבר הזה יתקע לי,
יתחיל פתאום להזדיין לי בפרצוף למה שרק דבר אחד בחיים
המזדיינים האלה לא יפעל כמו שצ-