כשהייתי בכיתה ח' באה המחנכת שלנו בשעת חינוך ונתנה לכל אחד
מאיתנו דף עם ציורים של קופים בכל מיני גדלים וצבעים שכולם על
עץ גדול מטפסים חלק למעלה חלק למטה חלק עוזרים וחלק פשוט ויתרו

ויושבים בצד היא  שאלה אותנו:"איזה קוף אתה".

כשכל אחד ענה אני עדיין הסתכלתי על הציור לא ידעתי מה לבחור
הייתי פשוט המום לא רציתי להיות אף קוף אמרתי למורה שהיא זונה
מסריחה על זה שהיא מאלצת אותי לבחור ירקתי לה בפרצוף וקרעתי
את הדף המסריח. בכלל הדבר הגעיל אותי מאוד אני שונא דברים כאלה
אני לא יודע מה אני יותר שנאתי, את העובדה שהיא רצתה שאני אבחר
קוף או את הציור עצמו זה היה כמו היררכיה של צבא ,יש נמוכים
יש גבוהים ובסוף היה אחד הכי גבוה. על היריקה קיבלתי השעיה
המנהלת אמרה:"בר אני שולחת אותך לביתך ותחשוב טוב טוב מה
עשית".
הלכתי הביתה, סגרתי את הדלת, שמתי מוזיקה וציירתי ציירתי
וציירתי רציתי ליצור עולם מושלם עולם שכל אחד יוכל להיות חופשי
שאף אחד לא יהיה מעל אף אחד שכולם יהיו באותו גובה, עולם מושלם

בשתיים בלילה הצלחתי ,עשיתי את זה, ציירתי את הציור המושלם של
העולם המושלם, תליתי אותו על הקיר שלי והלכתי לישון. בבוקר
כשקמתי ראיתי שהציור השתנה ,הקופיפים עבדו, חשבתי: טוב לא
יעבדו לא יוכלו לחיות. בבוקר השני כשקמתי הציור שוב השתנה. הם
בנו במה וחשבתי: "יופי מקום כמו הייד פארק מקום שכולם יוכלו
להביע את הדעה שלהם ולא לפחד שהממשלה תעצור בעדם". קמתי ביום
השלישי לגלות שעל הבמה הם בנו עמוד כמו מגדל פיזה רק ישר
חשבתי: "זה בטח מקדש לאלוהים שלהם  לכל אחד יש זכות להאמין
במשהו", ופתאום ראיתי את הציור משתנה מול העיניים שלי כל
הקופים קמו והתחילו לטפס לראש המגדל. אחד הגיע לראש המגדל
וניסה לדחוף את כל מי שהגיע אליו, הוא דחף ודחף עד שהוא עצמו
הופל. אחד אחר עלה, דחף דחף עד שגם הוא נפל לקרקע ואז הקוף הכי
גדול, הכי חזק ,עלה לראש המגדל ודחף את כולם מהמגדל ואז כל
עולם הקופים השתתק ,דממה מוחלטת ולאט לאט התחילו הקופים
להשתחוות ארצה ,הקוף צעק וכל השאל שתקו והקוף הפך להיות גבוה,
הכי גבוה מכולם רציתי ליצור עולם מושלם ,מסתבר ששום דבר לא
מושלם.