העולם הוא כמו ארץ הפלאות של לואיס קרול - כולם מטורפים, ואף
אחד לא יודע לאן הוא הולך.

"תגיד חתול, איך אני יוצאת מהחור הזה?" החתול, שהיה עסוק
באיזון גופו על הענף, הסתובב.
"למה לך להעסיק את ראשך היפה בדברים שכאלו? תתחברי לקסם!
תזרמי..."
"חתול... אהו! אני פה!" אליס שרקה. החתול הסתובב שוב, והפעם
לכיוון הנכון.
"מה? מי את? את נראית מוכרת. נפגשנו בעבר?"
"לפני רגע - טוב לא משנה! אתה יכול להסתכל אליי כשאני מדברת
אליך?" החתול, שבינתיים התפנה למלאכת ניסור הענף שעליו ישב,
הסתובב אל אליס בחזרה, מחייך חיוך ענקי ולא טבעי במיוחד, ופוער
עיניו המאדימות והגדולות.
"כן ילדתי - מה תרצי?"
"אתה יכול לעזור לי למצוא את הדרך?"
"למה לך להתאמץ? תזרמי, תשקעי ברוח שאופפת אותנו! הענן היפה
והסגול הזה למשל..."
"טוב, אני מבטיחה שאתפנה למשחקים דמיוניים אח"כ! עכשיו תוכל
לעזור לי עם עניין הדרך?"
"הסתכלי סביבך, כל מקום שבו תלכי יהיה הדרך."
"אבל אני מנסה למצוא את דרכי!"
"אין פה דרכך! כל הדרכים שייכות למלכה!"
"אבל... אני מנסה למצוא דרך לצאת מכאן!"
"לאן את הולכת בכלל?"
"אני לא בטוחה... רק לצאת מכאן!"
"אם את לא יודעת לאן את הולכת - זה לא משנה באיזו דרך תבחרי!"
"חתול... אתה לגמרי מסטול!"
"למה לקרוא לזה מסטול? תקראי לזה... מסומם!"
"מסומם, מסטול, על קראק, משהו אתה לקחת כפרה, ואני לא מתכוונת
להישאר כאן כדי לגלות". החתול התחיל לצחוק בצחוק היסטרי, והחל
לקפוץ על הענף שניסה לנסר ללא הצלחה.
"למה אתה צוחק כמו מטורף??"
"כי את לא מבינה! אני מטורף, את מטורפת, כולנו מטורפים! ומה
שאני לקחתי, סביר להניח שגם את לקחת. או שלא היית פה בכלל!"
"על מה אתה מדבר?!"
"הסתכלי סביבך, איך לדעת הגעת לפה בכלל?"
"אני... אני כבר לא זוכרת. הכל מעורפל. אני זוכרת... את הבית
של דודתי, ואת מסיבת התה, נראה לי שהמשרת הכין תה מיוחד באותו
יום, משהו חזק יותר. הדודה צחקה כל כך! כולם היו כל כך
רגועים..."
"כולם היו בסוטול של החיים את מתכוונת".
"מה זאת אומרת?! אתה רוצה לומר לי..."
"כן... את כמוני, וכמו כולם פה. בהיי רציני".
"טוב, אז אני מבינה שכל כך מהר אני כבר לא אצא מפה".
"אני נותן לזה כמה שעות".
"ואין דרך אחרת לצאת מזה?"
"אף אחד עוד לא ניסה, כולם פשוט התמכרו להרגשה".
"טוב אז בינתיים, אם אני כבר פה... תעשה מקום על הענף הזה!"
"בואי ילדתי, שבי לידי. אני אראה לך דברים שעוד לא ראית
בחיים..."