"אהבה וירטואלית", ככה קוראים לזה בימינו, לא? אני לא יודעת מה
איתך, אבל אני לא זוכרת שבאהבה יש חוקים. היום הכל יכול
לקרות... נערה בת 16 יכולה להתאהב באיש בן 40, נערה יכולה
להתאהב בנערה, נער יכול להתאהב בנער, תלמידה יכולה להתאהב
במורה שלה, אח יכול להתאהב באחותו, כלב יכול להתאהב בחתול,
אישה נשואה עם 3 ילדים יכולה להתאהב בגבר נשוי אחר...
אז אם הם יכולים להתאהב, למה אני לא יכולה לאהוב אותך, רק בגלל
שאתה "מהאינטרנט"? "מה יצא לך מזה?", "קשר כזה לא יעבוד", "את
בכלל לא מכירה אותו", אלו התגובות שאני מקבלת מהסביבה, אך איך
אני אסביר להם שאני מכירה אותך הרבה יותר טוב מרוב החברים
הקרובים שלך? איך אני אסביר לכולם שדווקא בגלל שזה וירטואלי,
אני הכי נפתחת אליך, ומספרת לך את הכל בלי בעיה?
איך אני אסביר להם שהתאהבתי באופי שלך - ולא ביופי. בעולם שאנו
חיים בו היום, מי שלא נראה כמו דוגמן/ית לא נחשב, ולמרות שיש
כאלה שאומרים, לאף אחד לא באמת אכפת רק מהאופי. אבל אני, אני
התאהבתי בך בזכות האישיות המדהימה שלך, בזכות ההומור, הכישרון,
התמיכה, הכל.
איך אני אסביר לחבריי הקרובים שאתה יודע עלי הרבה יותר ממה שהם
יודעים? הם בטוחים שהם מכירים אותי, אבל זה לא נכון. הם מכירים
רק את השכבה החיצונית, השיכבה שמגנה עלי מהסביבה. אז נכון, אני
תמיד חייכנית ונחמדה, תמיד אומרת שלום לכל אחד (גם אם אני לא
ממש מחבבת אותו), תמיד מכינה שיעורים, לא מתחצפת למורים, צוחקת
מבדיחות שלא ממש הצחיקו אותי - העיקר ליצור תדמית של נערה
רגילה, נורמלית, שהתלונות היחידות שתשמעו ממנה הן: "אוי... חם
היום".
אבל אתה, אהוב שלי, אתה יודע עלי הרבה מעבר לשכבת ההגנה
הזאת... אתה מכיר את כל מצבי הרוח שלי, אתה מכיר את כל השטויות
שלי, את כל השגעונות שלי... והכי חשוב - אתה מכיר את האישיות
האמיתית שלי - ומקבל אותה כמו שהיא.
אני התאהבתי בך בזכות עצמך. לא בזכות הגובה, מראה, צבע שיער,
צבע עיניים... אני התאהבתי באישיות שלך, אישיות שאין לאף אחד
אחר. "זה קשר בלתי אפשרי" אמא אומרת בקול שקט, ואני מבינה,
בתוך תוכי, שהיא צודקת. רק דבר אחד מפריע לי כל הזמן... איך
אני אמורה לחיות, כאשר אני יודעת שהדבר היחיד שהפריד אותי
מאהובי, זו העובדה ש"הוא לא אמיתי, זה רק וירטואלי"?