זה שם, זה תמיד שם. אני מנסה להעלים, לשכוח, אבל זה לא נוטש
אותי. הזיכרונות יודעים רק לחפור לי בנשמה, להציף אותי בכאב
שמתפשט בי מעורקיי עד הנימים הזעירים ביותר כמו הדם שבתוכי.
אני מנסה לקוות, אני מנסה להמשיך הלאה, אני בוכה, אני כואבת,
אני הולכת לאחר אבל כלום לא עוזר.

אתה שם, חי בתוכי ומכאיב לי ואינני יכולה לסבול את נוכחותך
בתוכי, גם לא יכולה להינתק ממנה. היית זמן רב כל כך חלק ממני,
מגופי, מישותי, מחיי ופתאום לגדוע אותך כך זה לא אנושי ולא
אפשרי.

אני בוהה בתקרה, החדר עמוס בזיכרונות יפים וטובים, כואבים
ומרים. הכרית שלי רטובה מדמעות של כאב ותוכי ריק כל כך כמו חיי
כעת.
זה נראה כאילו לעולם זה לא ייתם ופשוט בא לי לפעמים לקחת סכין
ולהכאיב לעצמי, להעניש את עצמי על כל אותן שגיאות, כל אותן
טעויות שעשיתי, לנסות- גם אם אני יודעת שזה לא יצליח, להאפיל
על הכאב הנפשי בגופני.

הגוף שלי פתאום הוא סחבה, ערימת איברים דואבת ופתאום אני כל כך
שונאת את עצמי כשבמקום זה בא לי כל כך לשנוא אותך.

לפעמים אני מייחלת לכך שהיית פוגע בי באמת ומתנהג כמו מניאק,
שהיית פוגע בי יותר כדי שיהיה לי קל לשנוא אותך ולומר לעצמי
שאתה לא שווה את זה, אבל זה לא קרה.
גם כשאתה אומר לי דברים פוגעים, גם כשזו האמת וגם כשזו אמת
מסולפת שלך, אני לא מסוגלת.

אני רוצה פשוט להיעלם לכמה זמן, לרוקן את ראשי ולמלא אותו
בתקווה לעתיד טוב יותר, אבל זה לא אפשרי.
אני מנסה לעקור ממני את הרגשות, אבל זה יהיה כמו לעקור את
תוכי.
אני מנסה לסווג רגשות ומחשבות, אני רוצה להפוך מ"שמור"
ל"שחור", לא לתת לאף אחד לגעת בעצב החשוף שלי, לא להביט בו
בעצמי.
להדחיק, להדחיק, להדחיק.
להפסיק לכאוב.

לפעמים אני מרגישה שטוב לי, טוב לי לרחם על עצמי, טוב לי
לבכות, טוב לי שרע לי כל כך ואז אני יודעת שלא.
איך אני, האדם הכי שמח בעולם הופך עורו לדיכאון שנראה פתאום
חלק אינטגרלי מחיי.

וכל תמונה, כל זיכרון, כל מכתב, כל מתנה, כל מילה טובה או רעה
שאי פעם אמרת לי, כל מגע, כל נשיקה הופכים לפתע לחץ מושחז
שפוגע בי במקומות הכי רגישים שלי.

כמו אכילס שניסה לשמור על עצמו ולא להיפגע- הוא חשב שהוא הכי
חסין בעולם, עד שחץ קטן פגע בעקב רגלו והוא התמוטט.
כך גם חומות ההגנה שלי שכל כך התאמצתי לבנות, לבטן, להאדיר. כל
כך שמרתי על עצמי מחשש להיפגע ובסוף כשסוף סוף הרגשתי שאני
יכולה לפתוח צוהר קטן שגדל לפרצה ולדלת אימתנית שפוררה את
הלבנים, נתתי עצמי לחלוטין, דווקא אז הכי נפגעתי. דווקא
כששמרתי על עצמי כל כך, הכי הרבה התאהבתי.

לפעמים אתה חושב שהאהבה היא אלמותית, אבל היא לא.
לפעמים אתה מקבל דברים כמובן מאליו, עד שהם בורחים.
לפעמים אפשר להעריך הכי חזק, דווקא כשאין.
לפעמים לא נותרת לך דרך לחזרה או דרך לכפרה
דווקא כשאתה זקוק לזה יותר מכל...


                                                           
   18.4.04