ילד קטן, רזה ומלוכלך ישוב בפינה.
עיניי שוטטו על החדר בו התגוררנו אימי אחי אחותי והתינוקת
הקטנה יעלי. עכשיו לא היה בו איש, אחי שאול ואחותי נומי הלכו
לעבוד, גם אמי. יעלי התינוקת ישנה לידי על המזרן בפה מעט
פתוח.
השעות עברו, מדיי פעם נשמעו קולות ירי או צעקות בשפה לא מובנת
שנשמעה לי נוראה כל כך.
לפעמים הייתי עוצם את עיניי חזק חזק ולוחץ על אוזניי בידיי,
וצולל אל תוך השקט החשוך בראשי.
הייתי מדמיין שאני במקום אחר, בשדה עצום, מלא בחיטה צהובה
והשמים הכחולים אין סופיים מעליי ואני רץ ורץ ורץ ואני מאושר.

וכשאני מתעורר מהחלום... כשאני חוזר למציאות אני מעדיף כבר
שלא הייתי מתחיל לדמיין בכלל!
אני מתחיל לספור כבשים... מצחיק אבל הן תמיד גרמו לי לחייך ולא
להירדם.
יעלי התעוררה, ראתה שאמא לא נמצאת, והחלה לבכות "ששש..."
נבהלתי וליטפתי את לחייה. יעלי השתתקה מיד והתבוננה בי בעיניה
הגדולות העצובות. ילדה חכמה, חשבתי, אני יודע שקשה לך ואבל
פשוט זה אסור. לא אמרתי לה דבר אבל אני חושב שהיא הבינה.
היא הביטה בי, ליעלי יש את העיניים הכי עצובות בעולם. אני חושב
שזה בגלל כל הדמעות שלה שנשארו שם.
הלילה ירד, תמיד כשיורד החושך אני מתחיל לדאוג לאמא לנומי
ולשאול, למרות שהם מסיימים לעבוד מאוחר ועוד לא אמורים להגיע.
לקחתי את יעלי, חיבקתי אותה,נדנדתי אותה בזרועותיי וליטפתי את
שיערה הצהוב.

כשכולם הגיעו עייפים וגוועים מרעב, יושבים לאכול, היום יש חצי
כיכר לחם וכמה תפוחי אדמה וגזר. אוכלת קודם נומי - כי היא הכי
קטנה שעובדת במשפחה,ואז אני, אחר כך אמא - כי היא הכי מבוגרת
שעובדת במשפחה ורק בסוף שאול. יעלי אוכלת את הגזר שאמא ריסקה
לה.
אחרי האוכל כולם עוד ישו סביב השולחן בשקט שאול "אתה מוכן?"
לא עניתי, הסתכלתי על נעלי.
אמא הסתכלה בי בחוסר אונים ונומי החלה להתייפח
טיפשה! חשבתי. הסתכלתי עליה בנחישות, שתראה שאני לא מפחד מכלום
והסתכלתי על אמא שתראה שאני אוהב אותה והסתכלתי על יעלי שתמיד
הייתה זו שהכי הבינה אותי ואז על שאול - מבט ארוך, בלי למצמץ,
והנהנתי.
אמא נאנחה עמוקות ובזרועה הפנויה חיבקה את נומי שהתייפחותה
גברה לשטף דמעות אדיר. טיפשה!
אחרי שעה כבר הייתי מחוץ לבית. תיק קטן קרוע ומרופט על גבי ובו
תמונה, מעט לחם וחצי תפוח אדמה ומים. הרחוב היה חשוך כ"כ
מצללים, כשאין ירח פחות מפחיד כי אז יש פחות צללים, אבל כשאתה
הולך בחוץ ויש כוכבים וירח אז אתה רואה. וזה מפחיד. חלפתי ליד
כל הצללים שהיו על הדרך, לא מעיז לעבור דרכם או מעליהם למרות
שכך הסכנה גדולה בהרבה.
הגעתי לקצה הגטו. קיר גבוה ומאיים מעליי. החרדה האיצה את
דפיקות הלב, פחד נואש לברוח מפה בחזרה הביתה, לחדרון הקטן שלי
ושל אמא ושל נומי שאול ויעלי שלי, כל הזמן דימיינתי את עצמי
מחוץ לגטו המפחיד והנורא הזה ועכשיו, הפחד לברוח עולה לי בפנים
בגל עצום, בחרדה איומה, איך נראה עולם ששם? רחוק רחוק מאחורי
הקיר...
פתאום שמעתי פסיעות.
טח טח טח קצובות, מדודות, טח טח טח נעליים כבדות, טח טח טח
רגליים של חייל.
אור הפנס של החייל כבר ניראה מרצד על הקיר ממרחק, וידעתי, אני
חייב. במהירות ובלחץ מיששתי את הקיר למצוא את השבר, האור
התקרב, כמו מלאך מוות השופט אדם לקיצו.
הישאר רגוע, אמרתי לעצמי, התרכז בחיפוש! טח טח טח, מהר!!!
עצמתי עיניי התרכזתי רק בחוש המישוש טח! טח! טח!,כן! פקחתי
עיניים, מצאתי!!! הדפתי את הלבנה הרופפת ועוד אחת, מזל שאני
כ"כ רזה... זחלתי את דרכי החוצה במהירות, בטירוף להישאר חי,
קול הצעדים המחרידים הלכו והתעצמו, הנה אני כמעט... כמעט...
ויצאתי. פתחתי את עיניי, נשמתי עמוק. בכלל לא שמתי לב שעצמתי
עיניי שוב, בכלל לא שמתי לב שהפסקתי לנשום. הסתכלתי סביבי.
הפעם האחרונה שהייתי מחוץ לגטו הייתה בגיל שלוש, לפני שלוש
וחצי שנים ואני לא זוכר הרבה, טוב שכך, הזיכרון של משהו טוב
יותר היה רק מחמיר על החיים בגטו.
היה זה נמל, כמו ששאול הבטיח, רק שלא הייתי אז בטוח למה הוא
מתכוון. עכשיו הבנתי. הספינות ניראו בדיוק כמו התמונה בספר
ששאול נתן לי. הן נעו מעל ים של שחור, את המים לא ראיתי בכלל.
הייתי עייף, אך לא יכולתי לשבת. עדיין לא.
מצאתי מסתור בין ארגזים של בדים ססגוניים שעמדו על הרציף.
הצצתי פנימה דרך החריצים של קורות העץ מסקרנות. הבדים שהיו שם
עלו, בלי שום ספק, הון מעולם לא ראיתי בד דומה להם. היו שם
בדים דקיקים של משי עדין, וקטיפה רכה, ופרוות, המון פרוות.
נשענתי אחורה בכוך בין הארגזים. למה יש אנשים שנלחמים על כל
פרוסת לחם ויש אחרים שמשלמים על חולצה יחידה בכסף, שהיה יכל
להאכיל  גטו שלם במשך חודש לשובע? למה יש ילדים שיש להם אלפי
צעצועים והם שוברים והורסים אותם כשאני שומר מכל משמר על בובת
הברווז הקטנה והיחידה שהכינה לי נומי מחוט ברזל ובד יוטה
מצחין?
למה עברנו לגור בגטו? האם זה עונש?  עשיתי משהו רע? אבל לא
התכוונתי! אמא אמרה שזה בגלל שאנחנו יהודים. להיות יהודי זה
כמו לעשות משהו רע? אבל לא התכוונתי!!!
כל השאלות הציפו אותי, שטפו אותי,ודמעות. בשקט, אחרי כ"כ הרבה
דמעות שלא שוחררו, בכיתי. ובכיתי.
התעוררתי, כבר היה בוקר, לרגע נבהלתי, לא הבנתי היכן אני וכאשר
נזכרתי באתמול נבהלתי עוד יותר.
אסור היה לי להירדם! מישהו עוד מעט יבוא וייקח את הארגזים ואז
יגלו אותי. מיד ידעו שברחתי , אני ניראה יותר מידיי יהודי,
יותר מידיי שייך לגטו.
הצצתי בזהירות. ראיתי ספינה עם גשר לרציף. הייתי חייב להגיע
אליה ולעלות עליה! מישהו הניח לידה ארגזים של אוכל, מצויין,
חשבתי. יצאתי בזריזות ממחבואי והשתדלתי  להיעלם בקהל האנשים
הגדול. מצחיק. ככל שיש יותר אנשים ככה פוחת הסיכוי שיגלו אותך.
הלכתי, פחדתי, עצמתי עיניי, והלכתי ישר. רק שלא יגלו אותי, רק
שלא יגלו את היהודיות שבי, כל האנשים האלו, רק שלא יגלו...
הגעתי לארגזים. נדחסתי ביניהם. אם היה אחד ריק הייתי נכנס אליו
ונותן לסבל להעלות אותי ככה לאוניה. אבל לא היה ארגז ריק.
הסתכלתי על הסיפון, הסתכלתי על המדרגות שהובילו אליו. על
הסיפון ראיתי את רב החובל. הוא היה האדם הנורא ביותר שיצא לי
לראות מעודי, לא היתה בו איזו שהיא בעיה פיזית או עיוות. היו
אלה פניו אשר גרמו ללב שלי להפוך לקר וחלול. סנטרו היה מאורך
ובולט קדימה, שפתותיו היו הדוקות זו לזו ואפו ומעוקם כאילו
הריח סירחון. כל פניו הביעו תיעוב עמוק, כאילו כבר ידע אותי.
אך עיניו...בהן ראיתי את ליבו, והוא היה קר והוא היה קשה ואכזר
אנוכי מתנשא, מזלזל, מטיל אימה.
כל כך פחדתי ממנו ויותר, בלב התכווץ לי איזה שריר, חלחלה,
תיעוב אימה.. אני לא חושב שישנה מילה שיכולה לתאר את ההרגשה
המדויקת. אולי זה שילוב של שלושתם אבל השריר הזה, העצב הזה היה
כמעט פיזי יותר מרגשי.
הוא היה מפלצת אדם. חיכיתי שיסובב את גבו ובאותה שנייה שזה קרה
טסתי במעלה הגשר.
על הסיפון הריק מצאתי מקום מחבוא בין חביות יין או בירה...
אינני בטוח מה היו אך לפני שהספקתי להידחף ביניהן ראיתי שוב את
רב החובל. קרוב כל כך נורא ואיום כל כך!!! אחוז טירוף נדחסתי
ומחצתי את גופי למאחורי החביות. הוא עבר בידיוק במקום שעמדתי
בו קודם. ידעתי שאם יגלה אותי לא יהיה לי סיכוי לשרוד, עיניו
היו קשות מידיי, רעות מידיי. התכווצתי בכל כוחי בתוך עצמי.
עצמתי את עיניי בחוזקה ולחצתי על אוזניי בעזרת ידיי וראיתי את
עצמי בשדה גדול של חיטה צהובה וראיתי את יעלי שלי ישנה ושיערה
הצהוב מכסה את עיניה.  רק שלא יגלה...שלא יגלה...