היום יום ראשון 18 באפריל 2004 וכשאקום מחר מהשינה הם יהיו שם,
והספירה לאחור תתחיל. אני אתארגן הכי מהר שאוכל ואצא אל הימים
החדשים. פתאום בום, כל הדברים מתרכזים בזמן אחד, בשבוע. אחרי
שחודשים ישבתי ועשיתי כלום, פתאום הכל משתנה.  אני לא מוצאת את
עצמי יותר.
שני - יום השואה - קוסמטיקאית לחתונה - פרידה מחברות לפני
הגיוס - האח ואישתו מגיעים - אבא חוזר מחו"ל.
שלישי - המשפחה של הגיסה מגיעה - לארח - להיות נחמדה - שעור
ג'אז כדי להשתחרר קצת - סידורים אחרונים.
רביעי - צבא - בקום - זריקות - תפקיד לא ידוע - זלזול.
חמישי - חתונה של האח - חתונה ראשונה - בלי בושות - לעזור כמה
שאפשר - שהכל יהיה מושלם בשבילו.
ואחרי זה החיים יתחילו לרוץ ואני לא אצליח לעצור אותם, אחרי
צבא עבודה, אחרי עבודה טיול, אחרי טיול לימודים, אחרי לימודים
משפחה ואז אני אהיה זקנה שלא יכולה ליהנות בגלל מוגבלויות.
 
אני לא יודעת אם אני צריכה להתרגש או לפחד או לשמוח או לזרום
פשוט כמו כולם. "לזרום", אני שונאת את המילה הזאת, או יותר
נכון את המשמעות של המילה הזאת.

קשה לי להיפרד מהשנתיים של י"א - י"ב שבהם הייתי בחופש מוחלט.
חופש מעצמי, חופש מעצמאות, חופש מאחריות. יכלתי להציב לי מטרות
וללכת ולהגשים אותם, ובאו אחרי אנשים, והאמינו בדרך שלי. מי
יאמין לי עוד שלושה ימים? מי יראה אותי ויגיד ואללה זאת
מיוחדת/שונה. לקחו לי עשר שנים להגיע לרמה של "שונה", ואחרי
שקיבלתי על עצמי את השונות והתחלתי ליהנות ממנה, גם את זה
ייקחו ממני? אני מפחדת, יותר מאיי פעם, וזה שהכל לחוץ לא עוזר
לי.

איך עכשיו לפני שמתחילה הריצה המטורפת הזאת, שתיגמר אולי עוד
שלושים שנה, אני לוקחת את עצמי בידיים, מוצאת כוחות שהיו לי
פעם ועוברת את זה כמו כולם בשלום? אני לא רוצה להגיע למצב ההוא
שאני אהיה הסמרטוט הזה שמנגבים עליו את הרגליים בכניסה לבית,
כמו שהייתי עד השלוש שנים האחרונות של התיכון. אני ברחתי
מתחושת הסמרטוט הזאת והיא עכשיו תתפוס אותי שוב. הייתי לבד כל
השנים ההם, הייתי דבר שאני לא רוצה להיזכר בו, ועכשיו אני
אחזור אליו. אני צריכה כוח, ואין לי . אין לי.

חשבתי שזה בגלל שאני לא רוצה להתבגר, שאני כמו הולדן מהתפסן,
אני יודעת להיות ילדה ואני עושה את זה דיי טוב, אז למה לעזוב
ככה פתאום? אבל זה לא זה. אני רק פוחדת שישפילו אותי, ששוב אני
אראה איך האנשים צוחקים לי בפנים בלי שהם מכירים אותי בכלל.

אני צריכה שהחיים האלו ילכו ממחר בהילוך איטי, הכי איטי שאפשר,
כדי שהם ילכו בקצב שלי ואני לא אשאר מאחור ואבכה על זה שפעם
אני והחיים היינו באותו קו.