התעוררתי משנת צהריים מאוחרת, השמיים היו מלאים בגווני אדום
כתום,כמו הלחיים שלה, שהייתי צובט בלי סוף. לידי שכב הדובי הכי
יפה בעולם,הדובי שהיא נתנה לי ליום האהבה. ענק כזה לבן שמחזיק
פרח אדום כזה, שהיא נתנה לי רק בגלל שצחקתי על כל האנשים
המטומטמים והקיטשיים שנותנים דובי ענק במקום סתם נשיקה וחיבוק.
רק כדי לצחוק עלי...
אבל כזאת הייתה נועה. היא הייתה מיוחדת..משהו שאי אפשר להגדיר.
היא הייתה יפה, לא איזה פרגייה מחשמלת שכשהיו רואים אותה היו
חושבים על זיון אל תוך הלילה, היה לה פשוט חיוך כזה שאמר המון,
עיינים כחולות שובביות וריסים שלא נגמרים.
כשראיתי אותה, בכל פעם מחדש רציתי לחבק אותה חיבוק דוב כזה ולא
להרפות... גם בגלל הריח המיוחד הזה שהיה לה... ריח נועה מתוק
עדין עדין שהיה נדבק לי לחולצה והייתי מסניף אותו במשך שעות
כמו נרקומן המכור לסם.


נתתי חיוך צדדי לדובי בעודי נזכר בנשיקה הראשונה שלנו. נועה
סימנה לי על הלחי הימנית ונתתי לה נשיקה, ואז על השמאלית...
ושוב נשיקה, ואז על המצח ועל האף והסנטר ולבסוף בפה...
אחחח השפתיים האדומות האלה, הרגשתי שאני יכול לשאוב אותה במשך
שעות, אבל אחרי שנייה היא הפסיקה וצחקה צחוק נועה כזה, מתגלגל
כזה שתמיד הצחיק גם אותי כשהייתי ממש ממש עצוב.
בעודי פותח ונובר לעצמי את בכל התאים האפורים המוח וחופר
בחוויות שלנו קטע אותי צלצול טלפון שאומר "רועי תענה לי! זו
נועה..." (ואז הצחוק שלה, צחוק נועה). עניתי ונועה הזמינה אותי
לבוא לספסל שלנו, מול הכביש. היא חייבת לדבר איתי, כך היא
אמרה, יש לציין כי ברצינות מוגזמת שממש לא התאימה לנועה, אבל
חשבתי שהיא סתם עובדת עלי, כמו תמיד. השארתי את הפלאפון בבית
וירדתי.


נועה באה והתיישבה לידי בספסל, היא אפילו לא הביאה לי חיבוק
נועה כמו שהייתה נוהגת לעשות כשהיתה רואה אותי.היא הסתכלה עלי
בעיינים הכחולות שלה שלא היו נראות כאלה שובביות ולא היה לה את
החיוך שכל-כך אהבתי על הפנים. היא החזיקה לי את היד ואמרה לי
"רועי, אני ואתה..." היא החלה לגמגם. פחדתי, כל-כך פחדתי שהיא
הולכת לומר לי את הדבר הכי נורא שהיא תוכל לבשר לי.
"רועי, אני ואתה זה כבר לא כמו פעם, אני אוהבת אותך אבל לא כמו
שאהבתי אותך לפני שנתיים".
ואני ניחמתי את עצמי ואותה "ניתן להבין את זה אחרי שלוש שנים
של שהייה בלתי פוסקת אחד עם השני, אב-" נועה קטעה אותי ואמרה
לי שזה לא יכול להימשך. ואז היא הלכה. פשוט הלכה. רצתי לכיוון
הבית בעת שגרוני חנוק, עומד להתפוצץ, רץ רץ... קשה לי לנשום,
דקירות בחזה.
לא הסתכלתי לצדדים כשחציתי את הכביש, ואפילו קול חריקת משאית
לא הזיזה לי, גם לא הילדה הקטנה עם השיער הזהוב ועיניים ענקיות
שבכתה כי רצתה את אמא, זאתי שאני ונועה תמיד אמרנו שהיא דומה
לפייה... פשוט רצתי הביתה, עליתי לחדר וחפנתי את הראש בכרית,
בכרית עם הריח נועה המתוק, העדין וצעקתי ובכיתי וצעקתי.
וקיוויתי שהיא תשמע,אבל ידעתי שהנסיכה שלי לא תחזור אלי.

מסתבר שנרדמתי כי כשהתעוררתי לשמע הצלצול-נועה כבר היה
לילה.רצתי לכיוון השידה הגדולה שהיו עליה ציורים שציירתי
לנועה, והרמתי את הטלפון "הלו?". ידעתי, ידעתי! אמרתי לעצמי,
היא התגעגעה אלי! ואנחנו נחזור והכל יהיה כמו שהיה פעם!
שמעתי צרחות ואמבולנסים ברקע. זה היה אח של נועה. "רועי" קולו
היה חנוק ומוזר.. ,לא מתאים לשי להשמע ככה. ולמה הוא מצלצל
מהפלאפון של נועה? "אמממ אני לא יודע איך להגיד את זה...
נועה... נועה נדרסה היום... איזה נהג משאית מניאק שיכור דרס
אותה... מול הבית שלך. ההלוייה מחר בשתיים". קולו נשמע חנוק
יותר והשיחה נותקה ואני, נשארתי חסר אונים, חסר יכולת דיבור
הסתכלתי על הצג הכחול שהבהב לי וראיתי שהתקבלה לי הודעה חדשה,
הייתי חייב לפתוח, היא היתה מנועה, "תחזור לפה יא אידיוט אני
רוצה נשיקה, ואל תגיד שאני לא שחקנית מעולה! חחחחח..."