האפור, זה מדכא אותי - בניינים, מדרכות ושמיים, הכל נראה בדיוק
אותו הדבר, עיסה אפורה ומנוכרת שתישאר אפורה ומנוכרת איתך או
בלעדייך. אפילו נמלים משאירות אחריהן איזשהו רושם, מתווה בחול,
משהו, כלשהו...
לא על הרחובות האדישים של תל אביב.
לא נמלים ולא אני.
קר לי נורא, הנעליים האלה ממש לא משהו ומים פולשים מכל פתח
"טרנדי" ומקפיאים לי את הרגליים. אני לא אוהבת חורף בתל אביב.
המים הופכים כאן לדיקטטור שזה פשוט חבל על הזמן. מגיע חורף
ואין להם אלוהים. כשכביש הופך לנהר זה כמעט נראה כאילו זה
משעשע אותם. פחות את כל מי שיש לו קטנוע או נעליים אופנתיות.
אני לא אוהבת חורף בתל אביב, הוא תמיד מזכיר לי פרידות. שלוש
פרידות היו לי בתל אביב בחורף.
בראשונה ניגנו לי על רקע גשם שיר פרידה והשתכרתי נורא בגשם כדי
לשכוח את הטוב והרע, בשנייה - כעסנו בגשם ורבנו בגשם וכל כך
נפגעתי בגשם, ושמחתי על הגשם שמסווה את הדמעות כשהתרחקתי
מהאיש, מהבית, מהרחוב.
השלישית היתה בשיא הקיץ, בשיא השנקין, כשכל אחת במכנסונים
מהוהים ו"גופית" (ר"ל: שאפילו לא ראויה להיקרא גופייה מטעמי
חוסר בד) נראו לי יותר מתאימות לו ממני ואני שנאתי כל אחת מהן
באופן אישי על כך, וחשבתי על החורף שהיה רק אתמול ואיך
התכרבלנו מול תנור קטן ופתאטי כשהוא כולו עוטף אותי שלא יהיה
לי קר... ורציתי את החורף ושנאתי אותו כי עד כמה שרציתי את
החורף הזה בחזרה לא הצלחתי לשכוח שגם בו הייתי אומללה - משוטטת
ברחוב בלילה בכדי להירגע, נמלטת לבית קפה מהגשם ומודיעה להם
נחרצות שאם הם לא מחליפים את הדיסק הקיטשי, אני שוברת להם את
המערכת. מלצר חביב מנסה להצחיק אותי כשהוא קולט את הדמעות
ואני, מרימה את הראש וכמו מהופנטת חוזרת לדירה, לתנור הפתאטי
ולחיבוק ההוא, מחפשת נואשת את הבית שפעם מצאתי בתוכו. נואשת כי
כבר אין.

עבר נצח ואולי אפילו שניים ועדיין כשאני הולכת בתל אביב בחורף
אני מרגישה עצובה ומנוכרת, רק רוצה להחליף את התמונה, את הנוף,
את ההרגשה המחורבנת הזו, את התחושה שהתגבשה שאני לא אהיה אהובה
בתל אביב, בטח שלא בחורף.
בחורף בתל אביב אני רק רוצה לחזור הביתה לגעת בגינה ששתלתי,
לחרוץ שקע עמוק באדמה ספוגה מול הבית ולשבת ולראות איך דברים
משתנים בגשם, ואיך הגינה ששתלתי ושטיפלתי בה ושאהבתי רק גדלה
ופורחת -שאהבה יכולה לעשות גם את זה, ולנשום שקיעה וזריחה
ולחוש שאני שייכת להכל, אפילו לחורף, ולדעת שאני אף פעם לא
באמת אעלם.